שרב אוגוסט אצלי בחצר. אני מתרגלת יוגה על הדשא. שקיעה. רוח קלה, מזג אויר מושלם ונעים. השמים הכחולים פרוסים מעליי. שואפת את ריח העשב הרענן, החי, המזין. שקט כל כך כאן, רק קולות נעימים ורחוקים של שכנים נחמדים נשמעים מדי פעם. מושלם, כל כך נעים לי, כל כך טוב לי. ואז הרפיה, אני פורסת את גופי על אמא אדמה, מתמסרת אליה והיא תומכת בי, מערסלת אותי. ככה נראה האושר אני חושבת לעצמי. מושלם. זה הבית שאני גרה בו, זו החצר שלי, זה הגוף שלי, נעים לי בו, חבריי גרים קרוב אליי. ככה בדיוק הייתי מזמינה את החלום שלי. שלווה עמוקה. נעים לי בלב, אני מאושרת.
מי היה מאמין.. עולה בי זיכרון, רחוק, מגלגול אחר כמעט... אני, על מדרכה בדהרמקוט, הודו, מתייפחת בידיה של חברתי הקרובה: "איזה חרא יהיה לחזור לארץ, לבד. לפרק את הארגזים, לבד. למיין אותם, מה שלי ומה שלו. להתחיל שוב פעם. לבד..." גלגול אחר, לפני חודש וחצי. באותם רגעים אפשרתי לעצמי לשרות בכאב, למצות אותו ואת הטעם שלו, את האובדן של החלום, האובדן של זוגיות כל כך יפה בחיי. והיו ידיים אוהבות שחיבקו אותי. ואחר כך עוד כמה ימים של תקווה מחודשת "אולי בכל זאת נחזור.." והבנה שלא, ושוב כאב, ואז ויפסאנה.
עשרה ימים של להיות עם עצמי. עם מחשבות שבאות וחוזרות על מה יהיה עוד שבוע-שבועיים כשאנחת, ואיך יהיה המפגש המחודש. ובכל פעם להזכיר לעצמי – עכשיו מדיטציה - לחזור לתחושות הגוף, לחזור למציאות של הרגע הזה, להניח למחשבות ששוב מגיעות, ומה יש ברגע הזה? במציאות יש נשימה, יש תחושה. ואז גם הבנה שאני משתוקקת כדי להשתוקק. ומה בעצם יש במציאות? במציאות אני לבד. ופתאום הלב התרחב - דווקא נחמד לי ה"לבד" הזה! ואחרי הויפסאנה כבר אין זכר לאותה תקווה להיות יחד, לא כי משהו במציאות החיצונית השתנה. כי יש בי שמחה על ה"יש". מה שנוכח כאן במציאות זה שאני לבד, ופתאום טוב לי עם זה. אני חוזרת לארץ לבד, ובוראת לי מציאות חדשה בדמותי. ופתאום הרבה התרגשות על ההזדמנות הזו והזכות הזו.
הנחיתה בארץ היא אחת החוויות המקסימות בחיי. החיבוק של המשפחה, של החברים. האירוח שלהם אותי (בערך שבועיים שלושה ישנתי אצל חברים והדלתות תמיד היו פתוחות לרווחה). כל כך הרבה רגעים נפלאים ומלאים באהבה. החזרה לטבע המוכר והרגשה שהיקום מחבק אותי ונותן לי את מתנותיו בשפע. ברקע הייתה מלחמה נוראה.. ויחד עם זאת, במרחב שלי הרגשתי רק ברכה וחסד. כל מה שחשבתי שאני צריכה, הגיע אלי בדרך נינוחה. מצאתי בית מושלם עבורי, המיון של הארגזים שממנו חששתי, עבר על מי מנוחות ובנועם.. את הרוב העמסתי לבד ובקלות, היצירה של המרחב המחודש שלי עברה בהתרגשות ובכיף. זה היה המעבר הכי נעים וקל שהיה לי. ובמקביל – דלתות חדשות נפתחות, לקוחות, הזדמנויות. אני באחת התקופות היפות שהיו לי אי פעם.
מי היה מאמין... שזה קורה על רקע שברון לב, מהגדולים שחוויתי... מי זוכרת שהייתי שם פעם. עולה בדעתי ההגדרה של טרנספורמציה: כשכבר לא זוכרים מי הייתי קודם. בהצגה שלי אני מספרת על הפרפר שלא יודע מה זה גולם.. זה התאפשר כשהסכמתי לוותר על ההשתוקקות לקונספט שהיה לי בראש (על מה יסב לי אושר) ואפשרתי לעצמי להיות עם מה שנכח במציאות. מי היה מאמין באותו רגע, כמה המציאות יכולה להיות מתוקה.