top of page

קצת עליי

IMG_0772-001.jpg

על הקורס "יוצרות זוגיות מחוברת

נעים מאוד, שמי יערה מורי,

ההורים שלי בחרו את השם הזה כי הם אהבו את הצליל.
אני, למען האמת, בתור ילדה לא כל כך אהבתי אותו. הוא היה נשמע לי פראי ונוקשה. רציתי שיקראו לי בשם פופולארי ועדין יותר. יעל נראה היה לי השם המושלם. או מרגנית, שזה השם של אחותי הגדולה :)

​הורי היו המאמנים הראשונים והמעולים שלי. הם לימדו אותי שכל דבר נמצא בתחום האפשרי.
בילדותי הם שלחו אותי ללמוד בבית-ספר פתוח ששם דגש על בחירה, אחריות אישית והתבוננות פנימה. במקביל הם טיפחו את השאיפה שלי ללמוד אומנויות שונות.
ככה למדתי הרבה על עצמי, על נטיות הלב, תחומי העניין והכשרונות שלי, ובעיקר פיתחתי את החופש לבחור את הדרך שלי.

השנים עברו, היום אני מחוברת לשם שלי ומודה עליו להורי כי הוא מתאים לי בדיוק. אני אוהבת את היער מאוד. אני אוהבת להיות בטבע וזה מקור שמטעין אותי באנרגיה ומקרב אותי לעצמי. (אגב, מורי, שם משפחתי, ביפנית זה יער).

'יארה' בהינדית זה חבר, והדבר שהכי ממלא לי את הלב, זה להיות בקשרים קרובים, כנים ואותנטיים. האמת שהרגע שבו הבנתי את זה סימן לי את הדרך לייעוד שלי כמאמנת סאטית.

עוד בילדות התחלתי לגלות את יכולת ההקשבה שלי.
ילדים, ולעתים גם מבוגרים, מצאו אצלי אוזן קשבת ושיתפו אותי ברגשות העדינים שלהם.
אלה היו רגעים מרגשים ומלאי חיים עבורי. 
לאחר התיכון יצאתי לשנת שירות קהילתית והתחלתי לעסוק בחינוך בשכונות מצוקה. החוויה הייתה מטלטלת עבורי – נפגשתי מקרוב עם ילדים ומבוגרים שחיו בסבל גדול. כשראיתי את התהליכים שהם חוו במרחב שלי גיליתי בעצמי את הכוחות והיכולת לאפשר תהליכי התפתחות משמעותיים.

אבל 'יערה' גם מתחרז עם 'סערה', סערות היו בתוכי ואני נדרשתי ללמוד איך לנווט בתוכן.
בסוף אותה שנת שירות חוויתי שבר: נפרדתי מהילדים, מקבוצת החברות וגם מבן זוג שאהבתי מאוד. הסערה שבתוכי עלתה על גדותיה ולא ידעתי איך לצאת ממנה. ככה הגעתי למדיטציית ויפאסנה בהנחייתו של ס.נ גואינקה.

בקורס בן 10 ימים למדתי להכיר ולעבוד עם תחושות הגוף, שהן עד היום חלק מרכזי מדרך העבודה שלי. נפגשתי עם הכאב והכעס וראיתי איך הם הופכים לשלווה וחמלה. חוויתי את עצמי עוברת מהפך אמיתי ועמוק וזה היה מסעיר ומרגש. מדיטציית ויפאסאנה ממשיכה ללוות אותי עד היום וכך גם האמונה בטרנספורמציה. (איזה כיף שהמילה 'יערה' כוללת גם את המילה 'ערה').

זמן קצר לאחר הקורס התחלתי ללמוד יוגה ובהמשך גם הוכשרתי ללמד. עבורי הייתה היוגה קודם כל מרחב לעבודה פנימית והתפתחות. במקביל למדתי לימודי חינוך ועסקתי בחינוך דמוקרטי ששם את הדגש על הקשבה, יחסים והתפתחות. בשתי הדרכים האלה – היוגה והחינוך הדמוקרטי הלכתי ברציפות במשך 12 שנים והן השלימו לי זו את זו בחיבור המיוחד של יחסים, התפתחות וקשב לגוף.

 

לכן, המפגש בשיטת סאטיה – דרך לטרנספורמציה שמבוססת על שיחה, הקשבה, ושהות עם תחושות הגוף – היה עבורי חוויה טבעית ומרגשת של סינתזה. סוף סוף מצאתי חיבור ביניהן.תהליך האימון האישי אפשר לי לחולל מפנה בכמה תחומים בחיי: זוגיות, פרנסה, בריאות, קריירה, יצירה, משפחה.
יחד עם זאת, הדבר הכי חשוב הוא שהיחסים שלי עם הסערה שבתוכי השתנו. למדתי כיצד לנווט בתוכה בבטחה ולמצוא בי שקט נפשי. כיוון שעשיתי את הדרך הזאת בעצמי אני מרגישה בטוחה לשרת כמורת דרך ביערות הסבוכים של הנפש והתודעה.

שם המשפחה שלי הוא מורי כי סבא רבא שלי היה 'מורי' בתימן, כלומר רב-מורה. אני מרגישה מאוד מחוברת למורה שאני ורואה בעצמי מורת דרך פנימה.


אז שהתחלתי לאמן פגשתי מקרוב אנשים נהדרים, בגילאים מגוונים שביקשו לחולל מפנה בתחומים שונים בחיים: מערכות יחסים, בריאות, פרנסה, קריירה, הגשמה עצמית, ועוד. אני מלווה אנשים יחידים וזוגות בזמני משבר ותמיד מתרגשת לראות את הכוחות שנולדים דווקא שם.

הניסיון מחזק אצלי כל פעם מחדש את הידיעה שטרנספורמציה היא לא נס נדיר. להפך – היא דרך הטבע. אני מודה על הזכות לעסוק במה שממלא אותי משמעות, ולהיפגש עם מתאמנים ממקום אנושי, קרוב ואותנטי ולהיות שותפה לדרך של התפתחות. 

תמיד רציתי למצוא זוגיות יציבה ולהקים משפחה אבל זה לא היה לי פשוט. מערכות יחסים זוגיות שנכנסתי אליהן הסתיימו בזו אחר זו במפחי נפש כואבים. חוויתי רווקות מאוחרת וכבר הייתי בדאגה גדולה לגבי היכולת שלי להגשים את מה שאני רוצה. ידעתי והבנתי שהמפתחות לאושר שלי נמצאים בתוכי אבל לא מצאתי אותם. כך מצאתי את עצמי במסע התפתחות מתמשך ומשמעותי שנמשך עד לשנות השלושים המאוחרות שלי.

בשנים האלה חוויתי את העולם משתי פרספקטיבותמצד אחד כרווקה בעולם הדייטים, ומהצד השני כמאמנת סאטית שמלווה מקרוב תהליכי חיפוש ויצירת זוגיות של נשים וגברים.

שתי הפרספקטיבות האלה יחד נרקמו בתוכי לניסיון חיים ייחודי והתחברו לגוף ידע אחד.  
במקביל חוויית הרווקות המאוחרת נצרבה עמוק בתודעה שלי.
כיוון שחוויתי על בשרי כמה קשה להיות בעמדה הזו הרגשתי דחף עצום להעניק את הידע הזה ולהציע הכוונה ותמיכה לנשים שנמצאות במצב שהייתי בו. 
כך הגיע לעולם הקורס "יוצרות זוגיות מחוברת".

אולי חוויתם את זה בעבר -
בתקופה של תקיעות, משבר, קושי גדול, בין אם זה בעבודה, ביחסים, בעניין בריאותי כלשהו, אולי התמכרות שמשתלטת עלייך, שנים ארוכות של חיפוש זוגיות, של כמיהה להורות, חלומות שלא מתממשים...
לעתים החושך חשוך מאוד.

לעתים יש דאגה עמוקה שזה יהיה ככה לנצח.
המועקה כבדה, הפחד משתלט ויכולה להיות ממש חוויית חוסר-אונים וייאוש גדול.

אמנם אני מאמינה שתמיד אפשר לחולל מפנה ולעבור טרנספורמציה,

אבל ברגעים של שבר, בעיקר מתמשך, הרבה פעמים מתערערת האמונה בעצמינו. 

"אם הגעתי למצב הזה, אז אני לא יכולה לסמוך על עצמי", וזה בעצם הייאוש הכי גדול.
אם אני לא יכולה לסמוך על עצמי אז אני בחוסר אונים מוחלט.

מי מאיתנו לא הייתה רוצה ברגע כזה יד מושטת?

לא, לא רק יד מושטת.
יד מכוונת
כזו שיודעת לתת עצה נכונה וטובה,
להגיד לנו מה לעשות, מה הצעד הבטוח שיקדם אותנו,
מה הדרך הסלולה שתוביל אותנו בביטחה למקום טוב יותר...
כל כך טבעי לקוות להצלה כזו.

 

הבעיה היא, שהדרך הסלולה הזו, היא לא בהכרח הדרך שלנו,
ולכן היא עלולה להיות מאוד לא יעילה במקרה הטוב,
ולהוביל אותנו רחוק מעצמינו ומהמטרות שלנו במקרה הרע היותר.

 

אני מאמינה, שהכוחות והחכמה שבתוכנו הם אינסופיים, שיש לנו את כל הידע הנחוץ, שהדרך לצמיחה, התפתחות וריפוי מצויה בתוכנו פנימה ושהתשובות נמצאות אצלנו.
לכן כל שנחוץ הוא... להקשיב

כמאמנת, אני אשתדל תמיד לשים את העצות שלי בצד (הן רלוונטיות לחיים שלי, פחות לשלך).
אני כן אשתמש בכל המיומנות שרכשתי כדי לעזור לך לשמוע את החכמה הפנימית שבך, זו שיודעת בדיוק מה נכון לך.
זה הכח של ההקשבה.
אני מקשיבה לך,
ומאפשרת לך ככה לשמוע את עצמך. 

 

בספר "מומו וגנבי הזמן" מאת מיכאל אנדה, מתואר רגע שנחרט בליבי:
מומו הילדה נמצאת בסכנה ממשית ומוכרחה לברוח. חברתה, קסיופיאה הצבה, מציעה שילכו ל"בית שומקום", מקום שרק קסיופיאה יודעת את הדרך אליו ובו ימצאו מקלט. מומו חושבת שזה רעיון מצוין ומציעה להרים בידיה את קסיופיאה, הצבה האיטית, כדי שיוכלו לרוץ ולברוח מהר יותר.

"לא" אומרת קסיופיאה.
"למה לא?" שואלת מומו. ורוטנת מעט... "צבה עקשנית"

"הדרך בתוכי" - משיבה הצבה הקסומה.

 

והן מתחילות ללכת. לאט . ומגיעות בדיוק בזמן.
 

הרגע הזה מהווה השראה גדולה עבורי.
אותה נשימה עמוקה שלוקחת מומו כדי לסמוך על האינטואיציה של הצבה האיטית, וללכת בקצב שלה, בעודה כה מפחדת.
כמה פעמים בחיינו אנחנו מפחדים ומחפשים פתרונות מן החוץ? כמה פעמים אנחנו רוצים להאיץ בעצמינו, להזדרז כבר ולהשיג את מטרותינו?
לעיתים דרוש אומץ גדול כדי לעצור, לקחת נשימה, ללכת בקצב הנכון לנו ולסמוך על כך שדווקא הוא יביא אותנו ליעד המדויק לנו, בדיוק בזמן.

אני יודעת שהייעוד שלי הוא לאפשר לאנשים להיזכר בזה ש"הדרך בתוכם" ושאם יקשיבו פנימה, יסמכו על עצמם וילכו בקצב שנכון עבורם, יגיעו בדיוק למחוז חפצם.

על "הדרך בתוכי" 

bottom of page