נעים מאוד, שמי יערה מורי,
 

ההורים שלי בחרו את השם הזה כי הם אהבו את הצליל.
אני, למען האמת, בתור ילדה לא כל כך אהבתי אותו. הוא היה נשמע לי פראי ונוקשה. רציתי שייקראו לי בשם פופולארי ועדין יותר. יעל נראה היה לי השם המושלם. או מרגנית, שזה השם של אחותי הגדולה :)

​

הוריי היו המאמנים הראשונים והמעולים שלי. הם לימדו אותי שכל דבר נמצא בתחום האפשרי.
בילדותי הם שלחו אותי ללמוד בבית-ספר פתוח ששם דגש על בחירה, אחריות אישית והתבוננות פנימה. במקביל הם טיפחו את השאיפה שלי ללמוד אומנויות שונות.
ככה למדתי הרבה על עצמי, על נטיות הלב, תחומי העניין והכשרונות שלי, ובעיקר פיתחתי את את החופש לבחור את הדרך שלי.

 

השנים עברו, היום אני מחוברת לשם שלי ומרגישה הרבה הודיה להורי שבחרו לי שם שמתאים לי בדיוק. אני אוהבת את היער מאוד. אני אוהבת להיות בטבע וזה מקור שמטעין אותי באנרגיה ומקרב אותי לעצמי. (אגב, מורי - שם משפחתי - ביפנית זה יער).
 

'יארה' בהינדית זה חבר, והדבר שהכי ממלא לי את הלב, זה להיות חברה, חברת אמת.
עוד בילדות התחלתי לגלות את יכולת ההקשבה שלי.
ילדים, ולעתים גם מבוגרים, מצאו אצלי אוזן קשבת ושיתפו אותי ברגשות העדינים שלהם.
אלה היו רגעים מרגשים ומלאי חיים עבורי.
 

ב-18 השנים האחרונות אני משחקת בתיאטרון-יער בהצגה "מומו".
מומו היא ילדה מיוחדת שבזכות יכולת ההקשבה שלה מחוללת מפנה בעולם כולו.
דמותה של מומו הקסימה אותי תמיד ואני ממשיכה לחזור אליה כמקור להשראה ותזכרות איזה כח יש להקשבה נקייה.

אבל 'יערה' גם מתחרז עם 'סערה'. וזה משהו שתמיד ידעתי – מצבי רוח, עליות וירידות - הרבה שמחה וצחוק, לצד הרבה עצב, כעס ותסכול. בילדות ובנעורים זה התבטא בעיקר במתח סביב חברויות ולימודים. בהמשך זה הגיע לשיא בצומת של התמודדויות:

​

לאחר לימודי התיכון בחרתי לצאת לשנת שירות קהילתית בשכונת עוני. שאפתי לחלוק את השפע החינוכי שקיבלתי.
החוויה הייתה מטלטלת עבורי – לראשונה בחיי נפגשתי מקרוב עם ילדים ומבוגרים שהסבל שלהם עלה על כל מה שהכרתי. הבנתי שהתפקיד שלי הוא לעורר בהם אמונה בעצמם וליוויתי תהליכי התפתחות שהשפיעו על אנשים רבים. גיליתי בעצמי עוצמות חדשות.

​

בסוף שנת השירות נפרדתי: נפרדתי מילדים וילדות רבים שנקשרתי אליהם. מקבוצת השותפות שלי איתן גרתי והדרכתי ו... כן, גם מבן זוג שאהבתי מאוד. חוויות הפרידה הותירו אותי בכאב גדול. גיליתי שעם כל ההישגים שהיו לי במהלך השנה, אני עצמי אומללה.

​

בהתחלה הרגשתי חסרת אונים לחלוטין אבל אז הבנתי שאם היה לי כוח להיטיב עם אחרים אז חייבת להיות לי דרך להקל על הסבל של עצמי. תמיד הייתה בי גם תשוקה ללמוד את עצמי ולפתח מודעות לעולמי הפנימי, ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי. (איזה כיף שהמילה 'יערה' כוללת גם את המילה 'ערה') כך הגעתי ללמוד מדיטציית ויפאסנה בהנחייתו של ס.נ גואינקה.
 

בקורס בן 10 ימים למדתי להכיר ולעבוד עם תחושות הגוף. נפגשתי עם הכאב והכעס וראיתי כיצד הם הופכים לשלווה וחמלה. חוויתי את עצמי עוברת מהפך אמיתי ועמוק. מדיטציית ויפאסאנה ממשיכה ללוות אותי עד היום וכך גם האמונה בטרנספורמציה.
 

זמן קצר לאחר הקורס התחלתי ללמוד יוגה. עבורי הייתה היוגה קודם כל מרחב לעבודה פנימית, לשחרור מרגשות שלילים ולבניית הביטחון העצמי והשקט הנפשי שלי. בהמשך למדתי להורות יוגה ולימדתי קבוצות ויחידים. כל אותן שנים המשכתי לעסוק בחינוך ילדים ונוער בעיקר במסגרות חינוך דמוקרטיות, ששמות את הדגש על הקשבה, יחסים והתפתחות.
 

היוגה והחינוך היו למעשה שתי הדרכים בהן הלכתי במקביל כ-12 שנים. לכן, המפגש בשיטת סאטיה – דרך לטרנספורמציה שמבוססת על שיחה, הקשבה, ושהות עם תחושות הגוף – היה עבורי חוויה טבעית ומרגשת של מעין חזרה הביתה. סוף סוף מצאתי חיבור ביניהן. התחלתי להתאמן ובהמשך הפכתי בעצמי למאמנת.
 

תהליך האימון האישי אפשר לי לחולל מפנה בכמה תחומים בחיי: זוגיות, פרנסה, בריאות, קריירה, יצירה. יחד עם זאת, הדבר הכי חשוב הוא שהיחסים שלי עם הסערה שבתוכי השתנו. למדתי כיצד לנווט בתוכה ולמצוא בי שקט.

הכלי האימוני ריתק אותי והיה כה רב עצמה שהתחלתי לצמצמם את הוראת היוגה ולהתמקד בו.

סבא רבא שלי היה 'מורי' בתימן, כלומר רב-מורה. (מבחינת המראה שלי זו עובדה קצת מפתיעה). אני מרגישה מאוד מחוברת למורה שאני.
היות שלמדתי לנווט בתוכי אפילו בתוך הסערה אני מרגישה בטוחה לשרת כמורת דרך ביערות הסבוכים של הנפש והתודעה.
אני רואה בעצמי מורת דרך פנימה.
 

מאז התחלתי לאמן פגשתי מקרוב אנשים נהדרים, בגילאים מגוונים שהחליטו לחולל מפנה בתחומים שונים בחיים: מערכות יחסים, בריאות, פרנסה, קריירה, הגשמה עצמית, ועוד. אני מלווה אנשים בעתות משבר ותמיד מתרגשת לראות את הכוחות שנולדים דווקא שם.
 

הניסיון מחזק אצלי כל פעם מחדש את הידיעה שטרנספורמציה היא לא נס נדיר. להפך – היא דרך הטבע. אני מודה על הזכות לעסוק במה שמסב לי כה הרבה הנאה וסיפוק, ועל הזכות להיפגש עם מתאמנים ממקום אנושי, קרוב ואותנטי ולהיות שותפה לטרנספורמציה. 

​

​