הבטחתי לכתוב לך השבוע,
על הפעם ההיא
שההוא ביטל לי בצורה מעפנה...
כל כך נפגעתי ממנו
עד עמקי נשמתי,
ולא היה לי רעיון איך אפשר להמשיך מהנקודה הזו.
אבל אז עשיתי משהו חדש ופורץ דרך עבורי,
זה היה אדיר בשבילי והביא תוצאות מדהימות
ואת זה אני רוצה לחלוק איתך.
כמה שנים אחורה:
אני: נוסעת באוטו ומקבלת ממנו טלפון. נדיר שהוא מתקשר אלי סתם ככה במשך היום, אנחנו בדרך כלל נפגשים או מתכתבים.
אני: "הי, איזה כיף שצלצלת."
הוא: "כן, סתם רציתי לשאול מה שלומך."
אני, בתוכי (וואו, מרגש, מדהים, זה לא קורה הרבה בתוך החיים העמוסים והרי גם ככה כבר קבענו להפגש מחר).
מדברים קצת, 5-10 דק, ואני מגיעה ליעד שלי.
כשאני כבר חונה,
הוא אומר לי: "את שומעת, יש מחר משחק."
אני: (לוקח לי רגע להבין)
הוא: "נפגש במקום זה מחרתיים?"
אני: "אני לא יכולה (וגם ממהרת עכשיו לפגישה וגם מוצפת רגשית מזה שפשוט ביטלת לי עכשיו בנונשלנט). נדבר אחר כך."
שניה אחר כך אני אתפרק בבכי ואבכה.
למה?
כי ציפיתי לפגישה,
והתאכזבתי
ובעיקר התאכזבתי מהיחס.
הרגשתי שלא רואים אותי,
שאני ממש לא חשובה.
ששמים אותי במקום נמוך בסדרי עדיפויות ולא מתחשבים בצרכים שלי.
וגם כי -
ביטולים זה עניין מאוד רגיש ופגיע.
בטח בתחילתו של קשר.
בטח בתחילתו של קשר משמעותי כשאנחנו מניחות על האדם השני הרבה ציפיות ותקוות.
היה משהו בביטול הזה שהרגיש לי כלאחר יד, לא מכבד.
זה נאמר בשניה האחרונה, אחרי שהאמנתי שהתקשר רק כדי להתעניין בשלומי, בלי התנצלות, נלקח כמובן מאליו שאוכל להזיז בלי לבדוק אם אני יכולה... או איך אני מרגישה לגבי זה.
ביננו, זה יצא לו גרוע, לא ככה מבטלים.
"הוא אמור לדעת איך מתייחסים - לא ככה!"
ה"אמור"הזה... כמה שהוא מפרק לנו יחסים. קול הביקורת.
וממנו הדרך קצרה למסקנה שכזה יחס לא מגיע לי.
או שכנראה הוא לא רוצה מספיק ואני לא שווה מספיק.
ככה או ככה, כנראה שזה לא ילך.
והגיע הזמן לסיים את ההיכרות הזו.
רגע...עוד לא.
רגע לפני שאת שורפת הכל,
מה קורה בפנים?
מה קרה לילדה בתוכי? היא נעלבה עד עמקי נשמתה. הרגישה הכי לא חשובה. דחויה.
ומה עשיתי אני?
בהתחלה נתתי לעצמי לבכות ולפרוק את כל הכאב, האכזבה והתסכול.
אחר כך אפשרתי לעצמי לפרוק עוד קצת, גם את הכעס.
(אם יש לכן ספייס פרטי זה מאוד משחרר לצעוק לפעמים ולשחרר כעסים החוצה)
אחר כך התחילה לחזור אלי התודעה הבהירה שלי.
פתאום חזרתי להיות, מ"ילדה נעלבת"
למבוגרת שאני, זו שיודעת להכיל את עצמה.
חיבקתי את הילדה בעיני רוחי.
תיקפתי לה שזה באמת מבאס.
שאני מבינה שהיא מרגישה לא חשובה,
שזה מערער ומלחיץ אותה שאולי אותו גבר לא מתייחס לקשר באותה רצינות שהיא רוצה.
שזה מפחיד אותה שאולי זה לא ילך.
ככל שתיקפתי היא הלכה ונרגעה...
ואחרי שהייתה רגועה יותר,
התבססה עוד ועוד צלילות המחשבה שלי.
יכולתי לראות שאותו הגבר
ביטל לי ככה,
לא רק (אם בכלל) בגלל איך שהוא מחשיב אותי
אלא קודם כל - בגלל שככה הוא מבטל לפעמים.
נזכרתי ש - גברים ונשים מתקשרים אחרת.
נזכרתי שבני אדם הם יצורים שונים כל כך ושמה שברור לאחד ממש לא בהכרח ברור לשני.
נזכרתי שאפשר לבקש בקשות.
החלטתי לא לקחת כמובן מאליו את מה שלא מובן מאליו.
אם הוא ביטל לי ככה, אז הוא כנראה חושב שזו דרך לגיטימית לבטל.
ואם אני רוצה שהוא יבטל לי אחרת אז אני פשוט יכולה לבקש ממנו מה יעבוד לי.
באותו ערב דיברנו.
הייתי כבר רגועה ובחרתי להביא איתי לשיחה גם קלילות ושעשוע. אמרתי לו בבהירות ובהומור:
"תקשיב גבר, בוא אני אלמד אותך משהו שיעזור לך איתי ועם כל אישה אחרת בעתיד."
הוא: "אני מקשיב"
אני:
"אם אתה רוצה לבטל משהו - חשוב שיהיו לזה 4 שלבים:
דבר ראשון, צריכה להיות איזושהי מילה של התנצלות.
משהו מהמשפחה של "סליחה", "מצטער" או משהו כזה...
דבר שני - אתה צריך לומר בבהירות מה הולך לקרות. למשל: אני מצטער, אני צריך לבטל/לדחות את הפגישה שלנו מחר.
דבר שלישי - זה השלב שאתה חזק בו - להסביר מה קרה: "יש מחר משחק שחשוב לי לראות."
ודבר אחרון - להתעניין איך אני מרגישה לגבי זה.
חשוב לא להתחיל מהשלב השלישי! וחשוב לא לדלג על השלב הרביעי."
האיש הזה, מתוק להפליא,
גבר שבגברים (הרבה גברים אוהבים הוראות הפעלה ומאושרים לקבל אותן בתוך יחסים),
הקשיב לי רוב קשב.
ואמר לי: "סבבה, אני אעשה את זה!"
ומאז, הוא באמת עשה את זה (לפחות בדרך כלל).
היום יש לנו ילדה ביחד
ככה שזה היה מאוד משתלם 😉
ידעתן שאפשר לבקש בקשות לגבי "איך לבטל פגישה"?
אני לא ידעתי את זה עד אותו רגע
וסביר שאם לא הייתי לומדת באותה תקופה את "קוד המלכה" אז גם לא הייתי חושבת על זה.
הייתי ממשיכה להניח הנחות ולשלול את הקשר ביננו.
היום בהסתכלות לאחור אני יודעת לומר שזה לא היה רגע זוהר שלו.
הוא באמת ביטל בצורה מעפנה.
למה הוא עשה את זה ככה?
(כנראה שלא בגלל הפרשנות האוטומטית שהייתה לי אז, שאני לא מספיק חשובה לו.)
אני מניחה שהוא היה לחוץ, לא מרוכז, אולי פחד אפילו שאתעצבן ואתרחק, או משהו כזה.
גברים, לא פחות מאיתנו - מופעלים.
וכשהם מופעלים זה מוציא מהם התנהגויות מפתיעות לפעמים, ואפילו פוגעות.
אפשר להיעלב מזה עד עמקי נשמתי ולקחת את זה אישית,
או לגייס את החמלה שבנו,
את היכולת לראות את האחר כישות שלמה ומלאה בפני עצמה.
מהמקום הזה, גם דברים שנתפסים לנו כנובעים מתכונות אישיותיות בלתי נתנות לשינוי,
לעתים מסתבר שפשוט אפשר לבקש בתוך יחסים.
אפילו "איך לבטל פגישה".
אפשר להבהל מכל תקל ולתת לו לפרק לנו את היחסים שבנינו,
או לזכור שכל חיכוך כזה הוא הזדמנות להעמקת התקשורת, התקרבות ויצירת יחסים.
מה את אומרת?
תספרי לי איפה זה פוגש אותך?