לא היה לו רכב ובאתי לאסוף אותו. עוד לפני שעצרתי את האוטו קלטתי שהוא פשוט לא בשבילי. זה לא העניין של המראה. אני די פתוחה בעניין הזה (כבר היו לי בני זוג מצורות וז'אנרים שונים) זה היה משהו שהוא שידר. זה לא. לא בסבירות של 99%. גם לא 99.9%. 100% על מלא.
אוף!!! רק בא לי לקפל את הזנב ולחזור הבייתה. ממש אין לי כוח למפגש הזה עכשיו. להמשיך לדייט עכשיו ממקום של "להכיר אותו למטרות זוגיות" זה פשוט להשלות את עצמי ואותו. סתם לשבת להכיר בן אדם פחות בא לי כרגע. עם יד על הלב אני מאוכזבת עכשיו ובא לי ללכת הבייתה. אז או שאני מסתירה ממנו שכבר החלטתי ומעבירה איתו את הזמן או ש... מה בעצם האפשרויות שלי? נגרור את הזמן בשביל הנימוס ועוד שעה ככה נחתוך הביתה.
הוא עולה לאוטו. אני מברכת אותו לשלום. ובתוך תוכי שונאת אותו על זה שהוא מבזבז לי ערב. אין לי כוח אליך, אין לי חשק אליך, אין לי קצה אנרגיה לבזבז על המפגש איתך, כל הגוף שלי צועק: "לא בא לי!!!" אבל היד מתניעה, הפה עושה חיוך ויוצאים לדרך. פתאום, אחרי פחות מדקה נסיעה, הרגל שלי לוחצת על הבלם והידיים משתפות פעולה. הרכב עוצר. אני מסתכלת לו בעיניים ושומעת את הפה שלי אומר בערך: "אתה שומע נשמה, אתה נראה לי מקסים ואחלה, אבל נראה לי שאנחנו ממש לא מתאימים." זה היה לפני קרוב ל-9 שנים. בדיוק חזרתי מהודו. זה ההסבר המרכזי שלי לזה שפתאום תקף אותי חופש עמוק כזה. (בדרך כלל, ועל זה העבודה ההתפתחותית שלי כל השנים, נטיתי להיות אדם יותר מאופק ונוטה לרצות). ומה קרה אחר כך? הוא נפגע ממני עד עמקי נשמתו? זרק הערה סרקסטית? יצא מהאוטו בטריקת דלת? ממש לא! באותו רגע נשמעו 2 אנחות רווחה משחררות של שני אנשים חמודים שנקלעו בטעות להיות יחד. שנינו חזרנו לנשום ופשוט צחקנו: "כן, גם אני חושב ככה" התחבקנו, החזרתי אותו הביתה ונפרדנו לשלום. זה היה דייט של פחות מ-5 דקות. יצאתי ממנו מלאה באנרגיה, שמחה וגאה בעצמי! חסכתי לשנינו ערב מבאס ומוריד. הייתי אמיצה! הצלחתי להיות אותנטית בלי לפגוע בכלל. שנינו שמחנו על זה.
ומה היה קורה אם הייתי נשארת לשבת שם עוד שעה? סביר שהייתי יוצאת ממש סחוטה, מותשת ומיוגעת.
את יודעת מה מדהים - פעם שאלתי בקבוצת נשים ליצירת זוגיות - מה היו עושות במקרה דומה? הרוב, (הרוב המוחלט!!!) אמרו שהיו נשארות כדי לכבד. האם זה באמת מכבד לדעת בתוכי שכבר פסלתי מישהו ולתת לו להמשיך להתאמץ עלי? אני לא בטוחה... אבל מה שיותר מטריד אותי זה כמה אנרגיה אנחנו מכלות ב"לכבד" הזה. הרי אחרי 2-3 דייטים כאלה כבר אין לנו שום חשק להכנס לאפליקציה. ולמה שיהיה לנו אם אנחנו יודעות שבסופו של יום אנחנו עלולות להקלע לערב מבאס כזה? כן זה מפחיד, מפחיד לפגוע, מפחיד לעשות משהו חדש. אבל זה כל כך משחרר!
ואני לא מדברת רק על סיטואציות כאלה שאנחנו יודעות שזה לא.
הרי גם בכל דייט אחר, יש דברים שאני חוששת להגיד, לא רוצה לפגוע, משאירה אצלי, מנומסת, מכבדת.
ואז אנחנו נשארות "פרווה" כאלה. לא חלב, לא בשר.
עצורות. זהירות.
אבל אנשים יוצאים איתנו לא כדי שנגיד להם דברים נחמדים וסולדיים.
אנשים רוצים להפגש. באמת.
יצא לי פעם להגיד לגבר (שהשיחה איתו הייתה תקועה לחלוטין, משעממת ולא זרמה לשום מקום): "תגיד, יש מצב שאתה לא נושם?"
זה דרש ממני אומץ.
אף פעם לא שמעתי שמישהו שאל דבר כזה בדייט לפני.
יכולתי לפחד לפגוע, אבל אמרתי את זה עם הרבה אהבה וסמכתי על זה.
הוא חשב רגע ואמר לי: "וואלה את צודקת. אני לחוץ. את יודעת, הפערים ביננו הם כל כך גדולים. את מחוברת לרגשות שלך לא פי שתיים... פי אלפים ממני..."
זה היה רגע של כנות גדולה – בין שני אנשים באמת בלתי מתאימים שהיו תקועים בדייט שלא התקדם. והנה לפתע רגע של אמת שאיפשר לשנינו להבין את זה שזה באמת באמת לא מתאים.
כמה מתסכל עלול היה להיות, לצאת מדייט כזה ועדיין לא להיות בטוחה... "אולי שווה להמשיך לנסות?"
וככה יצאנו מהמפגש. אמנם לא עם בן זוג אבל בהרגשת שלמות וידיעה שהדבר הנכון קרה.
עם חוויה מעצימה של מפגש מלב אל לב והרגשה שיש לי את כל הכוחות לצאת לדייט הבא.
אז מה שאני מזמינה אותך לעשות זה להביא את האותנטיות שלך.
זה לא אומר לפגוע. אני לגמרי אדם שמאמין ב"לא לפגוע".
אבל כן להעז, להיות אמיצה להגיד מה שבלב.
אולי גם יצירתית,
אבל לא מתוך מאמץ להיות יצירתית.
אלא דווקא מתוך שחרור המאמץ לצאת בסדר.
מתוך המקום הזה דברים חדשים יכולים להתרחש,
חיבורים מפתיעים,
שיחות לא שגרתיות,
וכן... אפילו אהבה.