אני רוצה לשתף אותך במשהו מאוד אישי שנזכרתי בו לאחרונה.
זה היה בשבילי רגע של התעוררות שממש השפיע עלי אחר כך בבחירות הרומנטיות שלי ואולי תמצאי את עצמך בתוכו.
הייתי בשנות ה-30 פלוס שלי, כבר אחרי כמה וכמה פרידות. כלומר, אחרי כמה וכמה מערכות יחסים משמעותיות שפתחתי בהן את הלב, קיוויתי, התאכזבתי, נשברתי, התייאשתי, וקמתי שוב...
ועכשיו הייתי בעוד פרידה.
אחת הקשות ביותר. קשר שהיה מאוד קרוב ומבטיח. פרידה פתאומית ומטלטלת. מבחינתי היא הייתה הדבר הכי גרוע שקרה, הייתי עושה את הכל (לכאורה) כדי להמשיך בקשר.
ואז הייתה לי פגישה עם המאמנת שלי (המדהימה). שיתפתי אותה בבכי כמה אני מתגעגעת אליו והיא שאלה אותי למה אני מתגעגעת אצלו?
אמרתי לה שקשה לי מנשוא הלבד, אני מאשימה את עצמי שעשיתי טעויות ודפקתי את הקשר, הכל בגללי. שוב נכשלתי בהחזקת קשר זוגי, ומה זה אומר עלי כמאמנת ומה שיחשבו עלי כולם כשידעו... ואם הזוגיות הזו לא הצליחה עכשיו אז מה הסיכוי שמשהו אחר אי פעם יצליח. אני מפחדת שתמיד אשאר בודדה. והכי כואב לי לאכזב את היקרים לי.
את שומעת את מה שהיא שמעה? נכון! בכלל לא עניתי לה לשאלה. שום דבר מהדברים האלה לא היה תשובה לשאלה "למה אני מתגעגעת אצלו" וכשהמאמנת החריפה שלי הפניתה את תשומת הלב שלי לזה, עשיתי מאמץ כן לענות לה לשאלה וגיליתי שאני מתגעגעת ל... לא כלום. שום דבר! אני לא מתגעגעת אליו בכלל. יש בו כבר יותר מדי דברים שלא עבדו עבורי ושאני ממש לא רוצה בחיי ואני פשוט לא מתגעגעת אליו. אני כן מתגעגעת להרגשת השייכות, הביחד, השותפות, הביטחון, החום והמגע אבל עם יד על הלב - לא לאדם עצמו...
את יכולה להזדהות עם זה? אולי גם לך זה קרה ככה לפעמים אנחנו כל כך רוצות שזה יקרה כבר או ש כל כך בלתי נסבלת הלבדות או ש אנחנו כל כך מפחדות לחזור למעגל הרווקות... או שפשוט כל כך כמהות לביחד, אינטימיות, ביטחון שאנחנו ממש נצמדות למישהו שיש לנו אשלייה שיכול להעניק לנו את זה.
לפעמים קשר שהיה קסום ונהדר בהתחלה איבד את החיים שבו. אמנם לפעמים (הרבה פעמים) יש המון על מה לעבוד ולהחזיר את החיוניות. אבל לפעמים נגלה שכבר אין שם את חוויית החיבור הראשונית והתשוקה לבלות יחד נכחדה. זה לא חייב לקרות בעקבות כעסים (שבהם עוד אפשר לטפל), זה בחלט יכול לנבוע מזה שהשתננו בתוך הקשר ושכל אחד התפתח למקום אחר וכבר אין התאמה.
היאחזות בזוגיות שלא באמת תואמת את נטיית הלב והרצון החופשי שלנו אלא את ההימנעות ממה שקשה לנו, יכולה לגרום לכל כך הרבה סבל!
אני כאן מתוך רצון או המנעות? הזיהוי הזה הוא חשוב!
כי קשר שאנחנו נצמדות אליו מתוך הימנעות לא נועד לעולם לשגשג ולפרוח ורק יסב לנו סבל נוסף בהמשך.
מה אני מציעה? כנות כנות ועוד כנות עם עצמינו.
וכן, אם חיבור מסויים כבר לא עובד לי, אם ניסיתי הכל וזה לא, אז למצוא את הכוחות להרפות.
כן, יש מצב שייכאב לי בטירוף כי שוב אפגש עם הבדידות, הייאוש, הפחד מהעתיד. (כאב הוא לא תמרור שזו לא הבחירה הנכונה!)
אבל אשאר נאמנה לעצמי
והנאמנות הזו היא הדרך הכי בטוחה להגיע לקשר שיהיה תואם אותי באמת.
איך להבחין בין רצון כן להמנעות? על זה בשבוע הבא (יש למה לצפות 😉 )
ובינתיים ספרי לי איפה זה פוגש אותך ומה זה מעורר בך!