אני מסתכלת על נקודת הדם הקטנה שעל האגודל שלי. "הוא כנראה השאיר לך סימן כדי שתדעי שזה קרה במציאות ולא היה חלום, כי אחרת... בטח לא היית בטוחה שזה קרה באמת. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?!" נועה, החברה שלי שמבינה הכל בענייני חתולים, מציעה לי פרשנות מרגשת. התקשרתי אליה, כמו תמיד כשאני צריכה עצה בענייני חיות. "יש ממה לדאוג? אני צריכה חיסון או משהו? אחרי הכל נשיכה קטנטונת של חתלתול רחוב... " הבוקר, כ-10 דקות קודם, קוקו ואני, בדרך מרכבת רחובות לבית של ההורים שלי. ליד כביש גדול שומעת יללות של חתלתול. חוצים את הכביש לעבר אי התנועה שממנו עולות היללות. ותוך כדי חושבת: "ואפילו אם יש שם חתול במצוקה, ואפילו אם אני אצליח לחלץ אותו.... מה לעזאזל אני אעשה איתו עכשיו?! אני אפילו לא בבית... " שוקלת להמשיך בדרך אבל אני כבר באי-תנועה. שם בתוך השיחים אני מחטטת ומוצאת גורון שחור תקוע. הוא נוהם עלינו עם השיניים כאילו הוא בטוח שהוא נמר ואני מבינה שהוא וקוקו יחד זה לא ילך בטוב. חוצה שוב, קושרת את קוקו וחושבת לעצמי: "מה לעזאזל אני אעשה איתו?!" אני רואה איך כל זה הולך להסתבך. אם הוא פצוע, וטרינר... וכל כך קשה למצוא בתים לחתולים והוא עוד שחור אז ממש אין סיכוי... והיום שלי מלא בפגישות... חוצה שוב למרכז הכביש ומנסה לשחרר אותו מהסבך. הגורון הקטן ממשיך לאיים עם השיניים והציפורניים שלו, אני מנסה להראות לו שהוא לא מפחיד אותי וחוטפת נשיכה. דווקא אכפת לי. "את צריכה עזרה?" שומעת מאחורי קול נחמד של גבר במכונית שעצרה ברמזור. "אולי תנסי עם חולצה זה יעזור." "טוב תביא חולצה, ננסה ☺" "בואי אני אעזור לך." בחורה מתוקה מאחורי מציעה ומוסיפה: "אני ממש צער בעלי חיים מהלך, יש לי הרבה נסיון." "בכיף!" אני מחזיקה את הענפים הסבוכים של השיח ומרווחת אותם והיא שולפת את החתלתול התקוע. הוא באויר מחרבן מרוב פחד. לשתינו עוברת אותה מחשבה בראש. "מה נעשה איתו עכשיו?" "אני אקח אותו," אומר האיש הנחמד ברכב ועוטף את החתלתול השחור המחרבן בחולצה שכבר תכנן להקריב "אישתי רוצה חתול כבר הרבה זמן." הוא אומר ומכניס אותו לאוטו בלי לחשוב עוד שניה נוספת. אנחנו נדהמות, מברכות אותו, האור מתחלף לירוק והוא נוסע. 3 דקות. מפגש של 4 יצורים שהיו בדיוק בדיוק במקום.. הבחורה המתוקה, שמה שיר, ואני מתחבקות בהתרגשות כמו חברות ותיקות והיא מוסיפה "ראיתי את הכלב שלך קשור פה וישר הבנתי שתקוע שם חתול" משפט מסתורי, שעד עכשיו לא פיענחתי, שבא מלב גדול ורגיש. מחליפות פרטים, נפרדות בעוד חיבוק, אני משחררת את קוקו ואנחנו ממשיכים ללכת. אז אני קולטת את טיפת הדם ומתקשרת לנועה להתייעץ. "אני לא הייתי נבהלת," היא עונה. "הוא כנראה השאיר לך סימן כדי שתדעי שזה קרה במציאות ולא היה חלום, כי אחרת... מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?!" כמה דקות אחר כך אני כבר מגיעה להורים ושוטפת טוב עם סבון, טיפת הדם נעלמת ואין עוד זכר.
ואולי כל זה באמת היה חלום? אבל זה לא היה. ובסופו של יום אני מחשבת ומבינה שעזרתי לאיש החמוד הזה להגשים לאשתו חלום ולחתול למצוא בית.
לפעמים כל מה שצריך זה להקשיב.