אז לקח לי כמעט שבוע להתאושש מהחוויה והנה אני מגיעה לזה! יום שני שעבר אמור היה להיות יום גדול :) פתיחה של סדנה חדשה ומרגשת, קבוצה מכובדת של נרשמים והרבה התרגשות. נתחיל בזה שכבר ביום ראשון הבנתי שיש אתגרים טכניים. ביקרתי באולם, הבנתי שהתאורה שם קרה ושאצטרך להביא שתי מנורות נעימות מהבית. אנשים המשיכו להירשם אז הייתי צריכה להשיג עוד מזרוני יוגה והתלבטתי מאיפה לגייס אותם. כל זה כשאני בלי אוטו. אבל בקטנה... זו פרדס חנה! בעיה להשיג מזרוני יוגה?! הם גדלים פה כמו שפעם היו גדלים פה תפוזים. (ת'כלס יש מצב שעל כל תפוז שהיה פה פעם צומח עכשיו מזרון יוגה). ובכל זאת, אני ועניינים טכניים... קמתי נרגשת בבוקר, ומלאה במחשבות ארגון. רגע לפני הטיול עם קוקו... ההורמונים הכריעו אותו. יש כאן כלבה בשכונה שמבלבלת אותו לגמרי והוא פשוט הסתכל עלי וברח. ניסיתי לתפוס אותו אבל לא היה מצב... וככה, בלב כבד יצאתי ללימודים. מתפללת שהכל יהיה בסדר, שהוא לא ייפגע ושלא יקרה שום דבר רע (ובראש שלי עוברות תמונות זוועה מהפעם שרדף אחרי אפניים והאיש נפל) ואני רק מתפללת לטוב. הולכת ללימודים, עדיין חושבת בראש "מאיפה אגייס עוד שלושה מזרוני יוגה"? מתוחה כמו קפיץ מקוקו ומכל מה שצופן היום... מזל שאלה לימודים לעיסוי ובחלק האחרון שלהם קיבלתי טיפול מעולה מחבר ששיחרר את העניינים. חוזרת הביתה, מתפללת שקוקו כבר שם. עדיין לא. מכינה דפים שאני צריכה לחלק לערב. המדפסת, המעולה והחדשה, נתקעת. עוד משהו אחד... ואני ... לא, אני רגועה, אני מורה ליוגה. יש לי הסטוריה מצערת עם מדפסות, זה מקפיץ לי את הפיוז של העצבים אוטומטית. בגלל שהיא חדשה אין לי מושג איך לטפל בעניין ואני מתבוננת בה בחוסר אונים מוחלט. טלי חברה שלי אמורה לעשות לי "קליר וואי" עכשיו, שזו שיחת הכנה רגשית בשיטת סאטיה, לצערי אני מבטלת איתה. הכל נהיה כל כך צפוף שאין לזה מקום. אני בודקת אפשרות לצלם את הדפים במרכז המסחרי. מבינה כמה זה מסובך. אני בלי אוטו, גשם זלעפות. יש לי מלא ציוד... עד שברגע של תקשור (עם מקורות גבוהים!) יש לי תובנה ואני מבינה איך לסדר את המדפסת. הדפים מתחילים לזרום וככה גם הפראנה בין השכמות לצוואר שלי. יש לי שעה ואני מתיישבת למדיטציה. אם אין קלירווי לפחות מדיטציה. קוקו עוד לא חזר ושעה שלמה אני יושבת ומתבוננת על כל תחושה בגוף שקשורה לפחד ומתח. כיווצים אללה איסטור. "נו, תחזור כבר!" המדיטציה ממשיכה, כל דקה שעוברת זו עוד דקה שקוקו לא חזר. אני לא בטוחה שאני מסוגלת להכיל גם את המתח על זה שהוא לא פה וגם את השיעור החדש בו זמנית. מתפללת לאלהי הקוקו: "תחזור כבר", בתוך תוכי אני יודעת: השובב הזה יחזור ברגע האחרון. אבל ממש אחרון. הוא, יש לו טאצ', חמוד כזה, הוא רק רוצה לבלות קצת, הוא לא רוצה באמת לחרפן אותי. נגמרת המדיטציה, הוא עוד לא חזר. מתקשרת להזמין מונית. מתחילה להוציא בשלבים: 10 מזרוני יוגה, כריות, קוביות, מנורות... גשם זלעפות. איפה אני אשים את הכל?? קוקו עוד לא חזר. הנהג צופר. מה זה שם השחור הזה על השביל !!! יוווו קוקו!!! חזרת!!!! החזיק אותי קצר ממש עד לשניה האחרונה. אני מקרצפת לו את הפרווה בהתלהבות, קושרת אותו, מביאה לו חטיפים (שיזכור שכדאי לו לחזור) ועפה. הנהג מעדכן אותי שבגלל כל הציוד זה נחשב הובלה והמחיר כמעט כפול. נו מילא. רק תיקח אותי לשם. אינשאללה שאפשר להעביר את הציוד לפני שהכל יירטב. מגיעים לסטודיו. הנהג, נחמד, עוזר לי לפרוק. המנעול קשה, אבל בסוף מתרצה. אני נכנסת בשער הראשי ומתחילה להכניס את הציוד. המורה שלפניי עוד לא סיימה. 19:00 בערב היא כבר אמורה הייתה לסיים. לפחות היא מחממת את הסטודיו בינתיים. אני שומעת אותה נותנת הנחיות בנחת: תנשמו, תזיזו. ואני בלב..... נו???!! 19:06. הם מתחילים לסיים. יש לי עכשיו כמה דקות לארגן את כל המרחב, ולענות לתלמידים שיתקשרו לחפש את המקום. התלמידים שלה מתחילים לצאת. ואני נכנסת. ריח של זיעה וקור כלבים. הפקק שלהם קפץ. אין תנורים. אני מתקשרת לאחראי, מקסים כזה, הוא בא, מרים את הפקק, מראה לי איפה לעשות את זה בעצמי אם אצטרך. אני מדליקה את המבער שיהיה ריח טוב. תלמידים מתחילים להגיע ואני יוצאת להנחות בשבילים הרטובים. באופן מפתיע מגיעים הרבה פחות ממה שהיו רשומים. במקביל סמסים והודעות על ביטולים. רכבת תקועה, רגל נקועה... ועוד עניינים. רפואה שלמה ומלא טוב לכולם, אמן! הפקק קופץ שוב ואני יוצאת להרים אותו. האולם עדיין קר... באיחור של רבע שעה, עם חצי מכמות התלמידים הרשומים ובאולם קר, אני מתחילה את השיעור. מתנצלת על המצב. יושבים במדיטציה. תודה לאל ולאלה שאפשר לשבת במדיטציה עכשיו כי זה בדיוק מה שאני צריכה. הפקק קופץ שוב. אני יוצאת להרים אותו, ומכוונת את התנורים לצריכה מופחתת של חשמל (זה אומר שהם גם מחממים פחות) האולם ענק. מה הסיכוי שמשהו יתחמם פה אי פעם? חוזרת למדיטציה... הפקק קופץ שוב. אני מכבה את התנורים. פרנהימה כבר לא נעשה כאן היום. כדאי לנוע ועדיף כמה שיותר מהר. מתחילה ללמד את התנוחות, לזוז. אנשים מתוקים אחד אחד, כיף לי לתרגל איתם. איזה יופי שאני מלמדת יוגה ולא, נניח, באלט. יוגה זה מרגיע!! זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות עכשיו בשיעור ניסיון מול חבורה של תלמידים קפואים. נושמים, זזים והיוגה עושה את שלה. אני נהנית. השיעור עף לי, כל כך מהר. מחלקת את הדפים עם כל ההסברים ושוב מתנצלת על המצב והקור. נפרדת מהתלמידים ומתחילה את הדרך שוב והפעם בכיוון השני את המזרונים, והקוביות, והמנורות... חוזרת הביתה גמורה, עייפה, מותשת... למחרת, מתקשה לקום בבוקר. כמו אחרי הופעה מבאסת או דייט גרוע, מחפשת מה ירים אותי עכשיו. מדיטציה, יוגה. ככל שמתקדם היום זה משתפר ואני נכנסת למסכת חיפושים אחרי סטודיו חלופי. חשבתי שאני מכירה כבר את כל המקומות בפרדס חנה, אבל אני נותנת לזה צ'אנס ומנסה. הכל תפוס בשעות שאני צריכה. בדקתי כבר כמעט הכל... ו...בסוף? בסוף מוצאת סטודיו מהמם, חדש, שממש עושה לי כיף שאני אתחיל ללמד בו. ואחרי יומיים שלושה כבר מתחילה לעשות טלפונים לתלמידים ולבדוק מי רוצה להגיע לשיעור הפתוח הנוסף. והנה אחת מהן, בחורה מתוקה.. בשיחה, שיקפה לי את הכל. היא שאלה בעדינות אם היא יכולה לתת לי משוב. אמרתי "בטח!" "את לא צריכה כל כך להתנצל" היא אמרה. "היה קצת קר אבל הכל היה בסדר." "אוף," חשבתי, "עכשיו גם ביקורת. למה זה היה טוב שהזמנתי את זה?" ואז התבוננתי, הרגשתי את התחושות בגוף, (אותן תחושות שתמיד יש לי כשאני מפרשת משהו כביקורת). טיפלתי בנשימה. ואז הבנתי כמה היא מדהימה שהיא פתוחה כל כך לנדב לי את נקודת המבט שלה. הודיתי לה מכל הלב, הוקרתי אותה ושיתפתי אותה: "את יודעת, בסאטיה, קוראים לזה הוויות. מה שקובע את התוצאה זה לא מה שאני עושה, אלא מי אני כשאני עושה את זה. ואני, במקום להיות המורה ליוגה העצמתית והנהנית שאני יכולה להיות, הפכתי להיות אדם מתנצל. וזה לוקח אנרגיה. לכולנו יש טריגרים שמקפיצים אותנו, אותי הסיטואציה הזו הקפיצה. האימון זה להצליח להיות בהוויות שלנו בלי תלות בנסיבות. ואת יודעת מה? את צודקת לגמרי. הפעם פספסתי!! זה הזיז אותי."
הודיתי לה על המשוב, והיא על ההסבר. וידעתי הכל. היה שיעור טוב. זה נכון. ובכל זאת אם משהו פגם בו, זה לא התנורים או החשמל או הקור, אלא התגובה הרגשית שלי לסיטואציה וזה שהפכתי להיות מתנצלת. ואלה התובנות שלי:
1. לא לוותר על "קליר וואי" (שיחת הכנה), זה דבר חשוב, זה משפיע משמעותית על ההוויה שלי וזה קובע את התוצאות, יותר מדפים.
2. אני מסוגלת ללמד יוגה (כמעט) בכל מצב! יוגה זה כיף.
3. אין על יוגה!! היא הצליחה להרגיע אותי אפילו בסיטואציה הקשוחה הזו :)