יש סיפור על אינשטיין ואיך ברגע הנמוך ביותר בחיים הוא בעצם עמד לפני פריצת הדרך העצומה.
לפעמים כשמתאמנים חושבים על פערים בחיים בין מה שהם רוצים למה שיש במציאות תוקף אותם ייאוש ''הדרך היא כל כך ארוכה....'' ואני תמיד אומרת שאין לנו מושג אם הדרך ארוכה או קצרה. הפער יכול להיות עצום ובו זמנית פריצת הדרך מעבר לפינה.
אני חושבת על אמא תרנגולת שדוגרת על הביצה שלה ומחכה לאפרוח. היא דוגרת ודוגרת והביצה נראית אותו דבר. כאילו כלום לא קורה. בבוקר שבו עתיד האפרוח שלה לבקוע היא עלול לשפשף את העיניים ביאוש: איזה מרחק עצום בין האפרוח שהיא מדמיינת לעצמה לכדור הלבן והקשה הזה!!! כמה דקות אחר כך הוא עשוי לבקוע והביצה תשנה את המהות שלה.
גם כשהמציאות כל כך הפוכה ממה שאנחנו רוצים. לעולם אין לנו מושג מה אורך הדרך. טרנספורמציה אפשרית בכל רגע. היא עשויה להיות ממש עכשיו.