בפרקים הקודמים ראינו שאין באמת דבר כזה "ערך עצמי". (בגלל שאנחנו לא תפוחי אדמה ולא מטבעות זהב ולא שום חפץ אחר. פנומנה אנושית זה משהו שאי אפשר להעריך ולמדוד – זוכרת?)
אז מה זה בכל זאת הפער הזה שכל כך הרבה מאיתנו מכירות? (זה שגורם לי לחשוב מחשבות מורידות, שגורם לי למגנט אלי גברים שאני לא מעריכה, להתבאס מהגברים שמתחילים איתי, ולקפוא מול גברים שאני מתלהבת מהם.)
אמרנו שזה בעצם הפער בין התפיסה שלי את עצמי לבין משהו מהותי ועמוק בי – גרעין מהות, נשמה או פוטנציאל. אני מזכירה שהכוונה היא לא לפוטנציאל להשיג משהו או להגיע ליעדים כלשהם, אלא לפונטציאל להיות גירסה יותר זוהרת של עצמי. אמנם לכולנו יש פוטנציאל הרבה יותר נוצץ ממה שאנחנו מגשימות במציאות. אבל לכל אחת יש את ההוויות הייחודיות לה. כלומר כל הכוכבים זוהרים, אבל לכל אחד יש את הגוון שלו. ומה שחשוב זה שנתחבר לגוון של עצמינו. בדימוי אחר, לכל השמנים-האתרים יש ניחוח נפלא, אבל לכל אחד יש ניחוח מאוד ייחודי ומה שחשוב זה שנתחבר לניחוח הייחודי לנו.
יש מי שבפונטציאל היא מלאת שמחת חיים, ויש מי שנינוחה, או בטוחה או מצחיקה, שנונה, קרובה, לבבית... כל אחת וההוויות הגבוהות שמאפיינות את הייחודיות שלה. (כמובן שבכולנו יש את הכל, אבל התמהיל זה החשוב!)
בחזרה למציאות: במציאות, כמו במציאות. אני קמה בבוקר, בלחץ לעבודה, מתעצבנת כשמשהו קרה אחרת ממה שתכננתי, נוטרת לחברה שלא הייתה שם בשבילי כמו שרציתי. אני עייפה, כבויה, קצרה וכיו"ב.
במציאות הרבה פעמים - אנחנו לא זוהרות באור הייחודי לנו, כי אנחנו לא זוהרות בכלל. והעניין הוא שמי שאנחנו במציאות זה חלק מאוד מרכזי ממה שהעולם רואה. אמנם העולם גם מגיב לגרעין המהותי שבתוכינו, אבל גם, ובהחלט, למה שמופיע מעל לפני השטח.
ואני מזכירה לך עכשיו את כור הייצור לטעויות של קופידון: מי יימשך אלי? מי שהמופע החיצוני שלי מתאים לו. ולמי אני אמשך? למי שייצג עבורי את הגירסה שהנשמה שלי כמהה להיות! מה יוצר את הבלבול? הפער בין הפוטנציאל שלי למופע שלי במציאות. הוא גורם לזה שאני מושכת אלי אנשים אחרים משמתאים לי. מה המפתח אם ככה? להתחבר לניצוץ הייחודי לי, לגוון הייחודי לי, לניחוח המיוחד הזה.
זוכרת? "להעריך את עצמי גבוה" זה בעצם להתחבר למהות שלנו. זה מסע מרגש שמתחיל בהיכרות שלי עם חלקים כמוסים בתוכי והתקרבות יום יומית, ממש אימון לאיכויות האלה שעומדות בתוכי.
ככל שאני מצמצמת את הפער הזה אני מתחילה להמשך למי שבאמת מתאים לי ומתחילים להתמגנט אליי אנשים שבאמת מהדהדים עם אותה מהות של מי שאני. מתחיל סינכרון.
אז איך אנחנו מכיילות את עצמינו? איך אנחנו מקדמות את הסנכרון הזה?
המפתח הוא להתחבר להשראה שבי. יש כל מיני דרכים לעשות את זה אבל בואי ננסה אחת מהן:
מוכנה לתרגול קצר?
בואי, עצמי עיניים ודמייני את עצמך חיה במציאות המאושרת שלך, בזוגיות נפלאה. ובכלל, כל שבאמת רצית – התממש (זה יכול להיות גם בתחומים אחרים, בריאות, פרנסה ועוד). ממש תדמייני את עצמך מתנהלת לאורך היום שלך, באינטראקציות עם אנשים, בעשייה שלך, בבבחירות שלך. את יכולה ממש ללוות את עצמך לאורך יום מאושר שלם עד שאת הולכת לישון (עם הפרטנר שלך כמובן 😉). קחי לעצמך כמה דקות להיות עם היום האידיאלי הזה.
כשאת מסיימת לדמיין את יכולה לפתוח עיניים ולכתוב לעצמך מה שראית.
עכשיו, בואי תסתכלי רגע על האישה שראית בדמיון שלך (כלומר עלייך בדמיון). יש לי שאלה אלייך:
האם יש משהו בהלך הרוח (בהוויה) של האישה הזו ששונה מההוויה שלך היום?
אני מנחשת שכן...
אולי היא יותר שמחה?
רגועה?
נינוחה?
מסופקת?
שמחה?
צוחקת?
קלילה?
את תגידי...
השלב הבא הוא בעצם לצמצם את הפער בין אותה אישה שראיתי בדימיון לבין עצמי של היום.
יש שתי דרכים מרכזיות לעשות את זה:
דרך ראשונה: לטפח את ההוויות האלה (ולעשות במציאות דברים שעוזרים להן להתפתח). אם אני רואה שהאישה הזו יותר רגועה, זה אולי מלמד אותי שזה הזמן להשקיע ברוגע שלי ולתרגל מדיטציה. אם אני רואה שהאישה הזו יותר שמחה וצוחקת, זו הזדמנות לזמן לעצמי יותר סיטואציות שבהן אני משוחררת וצוחקת, אולי עם חברות, או זמן עם האחיינים, או מופע סטאנדאפ. את תחליטי מה עושה לך את זה! דרך שניה: להתבונן מתי אני זזה מהן? מה מפעיל אותי? ו...איך בכל זאת אני יכולה להתמיד בהן? אולי כשאני מדברת עם הבוס בעבודה אני ישר נעשית עצבנית? מה תחושות הגוף שלי שם? איזה זיכרון ילדי זה מציף? אולי אני תוקפנית כשאני נוהגת? או קרירה לאחותי? מה קורה בתוכי ואיך בכל זאת אני יכולה להתקרב להוויות האלה?
חשוב לי להדגיש - זה לא fake it until you make it. זה מסע אמתי וכן של התפתחות. שני הסעיפים האלה מספיקים לתהליך אימון של חיים שלמים. ובכל זאת, תמיד אפשר להתחיל מאיפשהו...
אולי כשאני נפגשת עם חברות אני מרגישה יותר קלילה ושמחה? זה הזמן לאפשר לעצמי עוד מהמפגשים האלה. אולי כשאני יוצאת לטבע אני נעשית נינוחה? זה הזמן לפנות לזה זמן. אולי כשאני מבצעת את הפרוייקט הזה אני נהיית מתוחה מאוד? זה הזמן לבדוק עם עצמי מה מלחיץ אותי שם, אולי אפילו לחקור איך הילדה הפנימית מופעלת בתוך תוכי מתוך הדבר הזה – למוסס את המתח.
אז כן – זה מסע לחיים שלמים אבל אפשר להתחיל בו היום. ככל שנעשה בו צעדים אז נתקרב למהות העמוקה שלנו. אנחנו עצמינו נהיה יותר ויותר הפוטנציאל של עצמינו וככה יקרו שני דברים חשובים שכבר דיברנו עליהם:
1. יימשכו למרחב שלנו אנשים שבהלימה עם אותו חלק גבוה בתוכי (אנשים שאני נמשכת אליהם)
2. אני פחות אהיה תלויה בזה שהגבר שאני מחפשת יגשים בשבילי את האיכויות האלה – הרי אני כבר מגשימה אותן בעצמי.
אז... תספרי לי איפה זה פוגש אותך? אני ממש מזמינה אותך לכתוב לי חזרה ולשתף אותי בתובנות שלך. איזו הוויה את בוחרת לתרגל ובאיזה אופן.
כשאנחנו נותנות לאדם אחר להיות עד לתהליך שלנו, זה מחזק את המחוייבות שלנו לעצמינו ולדרך שאנחנו הולכות.