באופן סמלי ומאוד לא מתחשב, את יום ההולדת שעבר, ב -11.11.18 - אמיתי - ביליתי במע"מ. לא הייתה ברירה והייתי מוכרחה - כיוון שגיליתי בהפתעה שאני כבר באיחור - להפוך לעוסקת מורשית.
עם כל הדברים שקרו סביב אותו תאריך - ההיכרות עם ליאור וקניית הבית, זה היה... איך לומר... מפעים לציין ככה את יום ההולדת שלי במע"מ. (ועוד במע"מ של חדרה! אין נחמד מזה) וזה גם היה סמלי כל כך שהשנה ציינתי אותו בצורה כל כך הרבה יותר רכה ומחבקת בביחד הזוגי.
ברמת המציאות זה היה סוג של הזייה. כי מהרגע הזה ואילך שבו הפכתי לעוסקת מורשית (כי היו לי כך וכך הכנסות) העסק שלי התחיל להצטמצם לחצי. כלומר גם התחלתי לשלם את האחוזים המפוארים של המע"מ וגם, במקביל, לאמן בקליניקה פחות ופחות (כי מי יכול להכיל, גם שיפוץ, גם זוגיות חדשה ומופלאה, גם דידיות לשני ילדים נהדרים וגם עסק שממשיך להתנהל סבבה כרגיל ואני יושבת בפניות ומקשיבה בנינוחות רוב שעות היום)...
אז אולי יש מי שיכול. אבל עבורי זה היה ממש יותר מדי. באופן ספונטני וטבעי, בדרכו המסתורית של היקום, תהליכי אימון הגיעו להשלמה ותהליכים אחרים לא נכנסו במקומם.
מי שמנהלת עסק, יודעת שזה שלב מאוד מותח, כשלקוחות עוזבים עשויה להיות הרגשה של התפרקות וההכנסות יורדות. אבל בגלל שאני כבר מכירה את התנועה הטבעית של החיים ושל הקליניקה שלי, הייתי די נינוחה לגבי זה. ידעתי מה קורה, ידעתי שהיקום מארגן לי מרווח נשימה לטפל בענייני, שזה מה שאני צריכה. ברובד מסוים בתוכי, הייתי בהוקרה על זה.
***
להגיע לאמן ולהקשיב אחרי שישבתי שעה במדיטציה ועשיתי יוגה ושהיתי בנינוחות בקליניקה, זה שונה מאוד מאשר לבוא אחרי רצף של טלפונים ועבודה עם בעלי מקצוע או קטסטרופות שקשורות לשיפוץ או מעבר הדירה.
חוויתי את עצמי מאמנת אחרת השנה, אי אפשר היה שלא. זה דרש ממני את כל כוח הריכוז שבניתי לאורך השנים, המודעות לתחושות הגוף והנשימה. להיכנס בבת אחת למרחב הזה של קשב פנימה. לעבור פאזה ולהיות עבור האחר. אני מלאת תודה ל-19 שנים של מדיטציית ויפאסנה, תרגול יוגה ועוד שנים של אימון סאטי שאפשרו לי יום יום לעצור בחריקת בלמים מתוך המירוץ ולספק למתאמנים שלי מרחב רגוע ושקט להיות בו.
ומה שמעניין זה שבמקביל לצמצום הזה של הקליניקה השנה גם הגיעו טלפונים, מחברות רחוקות וקרובות, מכרים או פשוט אנשים שמכירים אותי מהפייסבוק. ורצו שאספר להם על הדרך שעברתי, רצו להתייעץ, על זוגיות, על הורות משותפת, על התמודדויות בתוך יחסים זוגיות.
אני? מה יש לי להסביר, או ללמד, או כמה זה כבר יהיה משמעותי?
ופתאום בטלפון מצאתי את עצמי משתפת ומלמדת, ככה בין לבין, בשעות הקטנות של הלילה, תוך קיפול כביסה או במהלך הטיול עם קוקו. והאמת שזה היה לי כיף אדיר. פתאום נבעה ממני יערה אחרת. התעוררתי לחיים, המצאתי דברים חדשים. הסתקרנתי בעצמי מעצמי. אתם - שפניתם אלי השנה. אני רוצה להגיד לכם תודה! תודה שהזמנתם אותי למרחב חדש ומפתיע עבורי שאפשר לי להתגלות מחדש לעצמי. ***
ועכשיו כמו אחרי ריצה ארוכה, הלב ממשיך לדפוק גם אחרי קו הגמר. הפנים חמים והידיים מזיעות. הגוף עוד פועם את המהירות הזו ומעכל את מה שעבר ויש לכבד את הקצב הטבעי הזה שלוקח לו להירגע.
וככה גם אני בימים האלה... כבר יותר משבועיים אחרי חנוכת הבית, וחזרה הדרגתית לקצב שיותר מותאם לי, אני נפגשת מחדש עם הקליניקה ועם המתנה שלי בעולם.
ומבררת - מה עכשיו? ***
אני יודעת שאני בול במקום שלי - נועדתי להקשיב ולהיות מאמנת סאטית, הכוכבים כתבו לי את זה עוד לפני שידעתי לקרוא ולפני שהייתה סאטיה. ועם זאת - אני יודעת שמשהו עמוק הולך להשתנות. משהו צריך לגדול. אני רואה את עצמי עומדת מול קבוצות, מלמדת סדנאות. צברתי בשנים האחרונות המון ידע שיש לי תשוקה לתת.
אבל כשאני חושבת על זה עולה בי פחד גדול מכישלון. ואני נזכרת בכל הסדנאות שניסיתי להרים ולא הצליחו, או הצליחו במאמץ. להיפגש אחד על אחד בקשר אישי זה אזור הנוחות שלי. לעמוד מול קבוצה, להשתייך, להרשים, להוביל, להנחות... זה מפגיש אותי עם נערה אחת בת 16 בתוכי. שלא קל לה לעמוד מול כולם. ואני מהססת, האם אני כבר מוכנה למפגש? לא איתם. איתה? האם אני כבר מוכנה להסתער על המפגש איתה ועם כל מה שייתעורר בי כשאתחיל לעמוד מול קבוצות?
*** כרגע ההרגשה היא שאין ברירה. משהו בחיוניות של הקליניקה זקוק להנעה של האנרגיה ואני יודעת איפה האנרגיה הזו תקועה. אני יודעת להקשיב. זה בא לי בקלות אבל אני גם צריכה להתבטא, ללמד, לשחק ולעמוד על במה. שנים לא עשיתי את זה. וכן, אם אני רוצה, אחרי השנה הזו... שהיה בה חצי עסק ועליו עוד 17% מע"מ לחזור לאיזון גם במובן הזה, הכספי, אז הגיע הזמן לזוז. *** אז נדרש ממני לקפוץ ראש לתוך הפגישה איתה.
הנערה ההיא - וללכת איתה יד ביד כשאני מבקשת בעצם ממנה לקפוץ ראש וללמד קבוצות.
הי, אני צריכה עוד רגע, להשלים כמה פוסטים אחרונים. תני לי עוד קצת ונצא לדרך סבבוש?