אני קצת מתביישת. כתבתם לי דברים ממש משמעותיים ויפים. קראתי אותם אחד אחד והם מילאו לי את הלב. היה לי חשוב להגיב בצורה מכבדת, אבל לא הצלחתי להגיע לזה. מקווה שזה לא כיווץ אף אחד מכם. וכל זה משקף מאוד את החוויה של מה שקורה איתי עכשיו. מין עומס כזה. אין לי דרך ממש להסביר את העבודה שלי לא באמת תובענית ומלחיצה, אין לי ילדים בבית... אין איזה משבר גדול, תודה לאל ולאלה... כן יש בית שאני משפצת אותו, שזה כבד לי. ויש סופי שבוע שפתאום אני הופכת מעצמי הלבדית, למשפחה עם בן זוג ושני ילדים, אחד מהם תינוקי. וזה הכי כיף בעולם אבל גם מאוד שונה ומאוד מלא וגדוש ולא משאיר מקום נוסף. ויש קשר שטיפחתי בחודש וחצי האחרונים עם פרטנר להורות והשבוע נפל שזה מעציב. ויש מתח, כי תכננתי כבר לנסות להכנס להריון בזמן הזה ושוב לא ברור עם מי. ויש מגרנות שהתגברו בשנה האחרונה וכשהן פתאום תוקפות זה ממלא את כל המקום ואז אי אפשר לעשות כלום, בטח שלא תגובה בפייס. ויש זוגיות מופלאה אחת שממלאת לי את הלב באור, שהיא אולי לא סיבה לחוות עומס אבל החלק הכי חשוב מהתמונה השלמה. תמיד בפרידות קשות הייתי חושבת על תנוחת העץ ביוגה – זו שעומדים בה על רגל אחת ומחפשים יציבות. הייתי חושבת על זה שדרוש ריכוז ללמוד לעבור מעמידה על שתי רגליים לעמידה על רגל אחת ושלכן פרידה היא טלטלה מאוד גדולה. ועכשיו אני חושבת שגם ההפך הוא נכון. גם ללמוד לעבור מעמידה על רגל אחת (שהייתי מורגלת אליה כל כך הרבה שנים של רווקות), לעמידה על שתיים... גם להתרגל לנינוחות הזו, לנעימות הזו, זה לא מובן מאליו, וצריך ריכוז, והסכמה לאבד לרגע את שיווי המשקל. שדברים ייפלו לי מהידיים. אז דברים נופלים לי מהידיים. הקליניקה שלי הכי נזנחת בתקופה הזו. הקפאתי את הפיתוח של שיטה שמשלבת את הסאטיה עם המגע והיוגה. הקפאתי את הסדנאות. אני לא מפרסמת כלום, אפילו לא משתפת בתובנות. בראש שלי רצים עשרות רעיונות לפוסטים, וכשסוף סוף אני מוצאת שעה לכתוב, אני נזכרת שאני צריכה להנפיק חשבוניות. וכל זה קצת יותר מורכב, כיוון שבדיוק סביב אותה תקופה גם הייתי מחוייבת, וכבר באמת הגיע הזמן, לעבור להיות עוסקת מורשית. אז יש גם בום כלכלי. והבחירות המתקרבות. האפשרות ששוב ביבי ייבחר מזעזעת אותי. הגזענות והאלימות שהפכו להיות כל כך לגיטימיות שוברות לי את הלב. זה שגדי וילצ'סנקי מכר את הנשמה שלו ללגליזציה של הגראס ומוכן לתמוך בפייגלין. ובעיקר זה שאני לא עושה כלום לגבי זה. זה שאני אילמת. רציתי להיות מעורבת, להתנדב יום בשבוע למרץ או לעבודה, לכתוב, להיות פעילה. אבל הפניות זה המצרך שהכי חסר לי. רשימות של טלפונים של יקרים לי שאני רוצה לחזור אליהם, להתעניין. ולא נכנסתי לפייסבוק ולא איחלתי לאף אחד מכם מזל טוב כבר חודשים... לא נעלבתם ממני נכון? הרגשה כללית שכל התרומה שלי בעולם מצטמצמת ומתגמדת. האמת שאני מרגישה בתקופה הזו מאוד קטנה. עם שאלות כאלה של... "כמה באמת הספקתי לעשות בעולם" והתכווצות מול הרבה חלומות שנשארו במגרה. מסתכלת על דברים שאנשים יוצרים ועושים... והכל נראה לי יותר גדול ויותר משמעותי ממני. לא מאוד גאה לשתף בזה אבל כן... מסתבר שגם אחרי שנים של אימון... דפוס כזה של מחשבה יכול פתאום לכבוש את התודעה. ובטח חלקכם תוכלו להזדהות.
אחרי שפרסמתי את הפוסט הראשון באמת הגיעו הזדמנויות חדשות: נפתחו שערי היקום ופגשתי דרך אתר היכרויות גבר שהיה לנו חיבור מדהים להורות. הרגשנו התאמה מעולה. בכל החודש-חודשיים האחרונים טיפחנו את היחסים האלה ומשהו יפה התפתח. ובמקביל גם משהו צרם. והשבוע התפוצץ. לאורך כל הזמן הזה אמרתי לעצמי שאני צריכה, שמה שהכי נכון, זה שאמשיך ליצור לעצמי הזדמנויות וקשרים במקביל. אבל לא הצלחתי. זה פשוט היה בשבילי הרבה יותר מדי. והנה אני חודש וחצי אחרי. שוב בלי אופק של הורות. קצת מבוגרת יותר ועם פחות קרדיט של זמן שנתתי לעצמי. מנסה לקחת נשימה עמוקה. לזכור שמה שצריך לקרות קורה, שאין לי שליטה בהכל. אבל יש גם דאגה. זו האמת. יש בי פחד. ושוב מגלגלת בתוך עצמי את העניין של להניח כאן את הזימון שלי... תודה שאני יכולה לשמוע ולהשמיע את הקול שלי בפניכם וככה גם לשמוע את עצמי. אני חושבת שאני באמת זקוקה למרחב הזה. וקצת חבל שהזנחתי אותו. פורים אף פעם לא היה החג שלי.. אולי בגלל זה לא אכפת לי לכתוב פוסט קצת נוגה על הבוקר. אבל זה חג חמוד מאוד. תהנו ממנו.