השעה 11:11 וזו שעה מצויינת להתחיל. לנער את האבק מהמקלדת שלי. יש כל כך הרבה דברים חשובים יותר לעשות מאשר לכתוב בפייסבוק. יש את הדו"ח למע"מ, וסידורים שקשורים להשלמת השיפוץ והמעבר, ביורקרטיה, ארגון חנוכת בית... תמיד יש דברים חשובים. ימי הולדת למשפחה וחברים, ולהיות עם הילדים.
הכל נראה יותר חשוב מאשר לכתוב לפייסבוק.
אם, נניח, הייתי סופרת, הייתה לזה חשיבות של ערך. ללכת בבוקר למשרד או לחיק הטבע ולכתוב (קריירה, פרנסה). אם הייתי שוקדת על ספר לפחות.
אבל ככה סתם לכתוב לפייסבוק, זה מותרות. משהו להשאיר לסוף הרשימה, משהו להתפנות אליו רק אם וכאשר אהיה פנויה. אני כותבת את זה ומרגישה גוש עולה בי בגרון. כמיהת הנשמה שהודחקה ככה חודשים ארוכים.
נשמע לי די טיפשי מהצד, שהנשמה שלי כמהה לכתוב בפייסבוק. אבל אם אני מסננת את הביקורת העצמית ומניחה רגע לשיפוט. אפשר לומר שזו חלק מהיצירה שלי בעולם, הביטוי שלי, היכולת שלי גם לתת ערך וגם לתקשר עם אנשים שחשובים ומשמעותיים לי - אתם - ולהדהד בעולם.
ביום שישי פגשתי מכרה ברחוב, קולגה מהעבר. והיא אמרה לי כמה הפוסטים שלי משמעותיים לה. אבל לא כתבתי חודשים ארוכים! כל כך ארוכים. איך היא זוכרת בכלל, ומה זה בכלל משנה שכתבתי. זה קורה מדי פעם, אנשים עוצרים, אומרים ומגיבים, יוצאים מהפייסבוק אל החיים. זה תמיד מהמם אותי, כמו איזו הפתעה בלתי נתפסת.
כמה הרבה חלקיקי נשמה נדחקו מסדר היום שלי בחודשים האחרונים. ולעתים אני מתקשה להיזכר מי אני. מרגישה כל כך רחוקה ממני. מעורפלת לי. ביחד עם המדיטציה והיוגה נשכחתי לי.
עכשיו כבר הגוש הזה משתחרר והבכי עוזר לאצבעות על המקלדת להמשיך.
התגעגעתי.
ואפילו אם אף אחד לא התגעגע אלי. זה לא משנה.
אני התגעגעתי.
לכתוב, לבטא, לשמוע את עצמי באוזניכם, בעיניכם הקוראות.
הזדמנות פז להוקיר ולהודות לכל אחד ואחת מכן שמקדישה זמן וקוראת אותי.
חודשים ארוכים של מעבר הבית הכי מורכב שהיה לי בחיים. שכלל מעבר לבית שהוא שלי (!!!!), שהשיפוץ שלו טרם הסתיים (למעשה כשעברנו עוד לא היה מטבח !!!). מעבר בית שהוא גם מעבר לחיים זוגיים משותפים ואיחוד של שני בתים - שלי ושל ליאור - להתחבר. ובעצם מעבר לבית של משפחה עם שני ילדים.
ואיך להפוך מיערה הרווקה שגרה בקרוואן לבעלת בית ומשפחה?
אמא'לה.
קפיצת דרך מטאורית בשבילי, מאושרת, ומבהילה.
ואיפה אני בתוך אינספור סידורים שלא מסתיימים. אינספור בעלי מקצוע שבאים וחוזרים וכמעט אף פעם העבודה לא מושלמת בניסיון ראשון. איכשהו לאורך השיפוץ הזה, היו כל כך הרבה תקלות. כמעט כל אנשי המקצוע באים שוב, ושוב. אני יודעת ושומעת שזה לא ייחודי. שיפוץ זה מורכב, זה קשה. וגם שומעת שמשהו מוזר כאן. אוסף של צירופי מקרים ותקלות באמת ייחודי.
ריכזתי את כל הכוחות שלי. כמו צייד שיוצא למשימה. ונמנעתי מכאן.
הפעם האחרונה ששיתפתי, באמת, ככה באופן אישי הייתה לפני כחמישה חודשים, כשרק התחלנו לארוז את הבית של ליאור. מאות לייקים ותגובות, שריגשו אותי ורציתי להגיב ולהתייחס אליהן, וביקשתי מעצמי לעצור. לכנס את כל הכתיבה לתוכי ולהתמקד במעבר, בביתי ובמשפחתי. לא יכולתי להכיל גם וגם. גם שיתוף וגם מעבר.
ועם זאת, כל כך הרבה פוסטים התרוצצו בראשי, מבקשים למצוא מקלט ולצאת לאור. ובכל פעם שאחד מהם עלה ביקשתי שימתין, עוד קצת. רק עד שנשלים את המטבח, והכיורים באמבטיות, ופריקת הארגזים.
עוצרת הכל, עם הארגזים הארוזים, עם המבואה המבולגנת, עם המע"מ והבלגן בחשבוניות.
ומברכת את עצמי בזמן לכתוב כאן. ***
לפני כ10 חודשים רציתי לשתף אתכם במה שקורה בחיי. ובסדרה של מספר פוסטים בזה אחר זה חשפתי חלקים מעצמי. באחת הפעמים כתבתי שאני כותבת כי בוודאי אצטרך את עזרתכם להפיץ "קול קורא" שלי (לחיפוש פרטנר להורות).
בסוף לא שיתפתי אתכם למרות ההיענות שלכם (המקסימה, המרגשת), בכלל לא פרסמתי בשום שלב אף "קול קורא".
הסתבר לי ששיתפתי אתכם כדי לשתף אתכם. כי כשאני כותבת כאן, באוזניכם, אני שומעת אותי. ומתוך התגובות שלכם אני מתגלה לי וזוהי בעצם המהות של יחסים.
ובאמת ככל שכתבתי משהו בתוכי התחיל להתבהר. בכלל לא הייתי זקוקה ל"קול הקורא" הזה יותר. אבל לשתף אתכם עוד הייתי צריכה. כדי לשמוע אותי. ***
עם רהיטי האיקאה שעוד לא נבנו, וערמות הכביסה שמחכות לקיפול וארגון הקליניקה שעברה גם היא שיפוץ לאחרונה (כי מה לעשות, הרטיבות), והצורך למצוא שותפה שלישית לקליניקה.
עם כל אלה, עצרתי עכשיו.
בעוד מספר ימים יש לי יום הולדת, והחלטתי לתת לעצמי במתנה זמן לכתוב כאן את כל מה שבראש ובלב שלי כבר הרבה זמן.
שנתי ה-38 בכדור הארץ עומדת להיות מושלמת ב11.11 (אז אהיה בת 38 באופן רשמי). איזו שנה היית! שנה של חיים שלמים. היו לי 37 שנים ועוד אחת שהיא כמו כל השנים כולן. כל כך הרבה קרה בך, מגיע לך שאעצור ואוקיר אותך, ואברך אותך ואת כל מי שהיו שותפים למנהרת הקסמים הזו שבה נכנסתי אחת בצד אחד, התערבלתי כהוגן ויצאתי אחרת בצד השני.
נותנת לעצמי מתנה ליום הולדת שלי וחוגגת לי בזמן כתיבה אליכם ומשחררת את הפוסטים המתוסכלים והחנוקים לאוויר העולם. עם כל מה שיש בהם:
האושר העצום שבחיים עם ליאור והטבעת על ידי, ומה זה להיות "אמא משלימה" (כך האקדמיה ללשון העברית), ועם טיולים שורשים לטורקיה, ועם להיות בעלת בית בישראל, ועם לשפץ בית בישראל ועם להתגעגע למדיטציה שלי, ועם להיזכר בייעוד שלי, ועם להצטרך לגלות אותו מחדש ולהיות במשבר מולו, ועם זה שאני עדיין רוצה להיות אמא בעצמי. כזאת ראשית, לא משלימה. ועם להתגעגע למדיטציה וליוגה וחברים שלי ועם עוד.
לא כדי להשיג מכם משהו, לא כדי שתעזרו לי למצוא מה שאני מחפשת, אלא כי היחסים אתכם חשובים לי והתקשורת איתכם ממלאת, משמחת ומקרבת אותי אלי. הלב שלי הרבה הרבה יותר קל עכשיו אחרי שכתבתי.
תודה לכל מי שקרא/ה עד עכשיו. הזמן והסבלנות שלכם הם המתנה בשבילי.