כשיש זבוב שעף בחדר, כולנו תמיד רוצים להוציא אותו. בטח - זה מעצבן. לפעמים זה עלול להיות מרדף עקר ומתיש.
אני לא אוהבת לרדוף ולהתעצבן עוד יותר. אז מה אני עושה במצב כזה?
אני מתיישבת בשקט.
באופן טבעי, כעבור מספר רגעים הזבוב מתיישב עלי. ואז, בשקט בשקט, בלי להפריע לו, אני יוצאת מהחדר, והוא איתי. אני משחררת אותו לחופשי בחוץ וחוזרת לחדר.
אישה חכמה ראתה אותי פעם עושה את זה ושקפה לי: "מה שאת בעצם עושה זה לא להלחם בבעיה, אלא לאפשר לה להתקרב אליך ואז לצאת בעצמך. במקום לגרש, להתחבר."
*** יש לי את היכולת להישאר נינוחה גם כשזבובים מאוד מדגדגים הולכים לי על הפנים. שנים ארוכות של מדיטציה טיפחו אצלי את היכולת הזו. למעשה בקורס הראשון שלי לויפאסנה, מרכז המדיטציה עוד היה בהקמה ולא היו עדיין רשתות נגד זבובים.
אוגוסט בחצבה. אני זוכרת מדיטציה אחת שבה 6 זבובים היו לי על הפנים בכל האזורים הכי רגישים - השפתיים, העיניים והאוזניים... כמובן שהדחף המיידי הוא להעיף אותם. שנים ארוכות, של להיות "אדם רגיש מאוד" (שצריך גם ככה להכיל המון תחושות בלתי נסבלות) הכינו אותי לרגע ההוא. המשכתי לשבת בשקט ולהתבונן בתחושות עד שהסתיימה השעה או עד שהם עפו (מה שקרה קודם).
שהות ותשומת לב לתחושות הגוף מאפשרת לפתח נינוחות גם במצב הזה. למעשה אפשר לפתח נינוחות בכל מצב, גם מול הזבובים (או המצבים) המעצבנים ביותר.
זה הכל שאלה של אימון.
<