הרבה מדובר על סליחה: על לסלוח ועל לבקש סליחה. אבל מה זאת סליחה אמתית? כמה פעמים ביקשו מאתנו סליחה ואמרנו: "אוקי, אני מקבלת את זה", אבל בלב שלנו המשכנו להרגיש רחוקים ולא יכולנו להתקרב כמו קודם? כמה פעמים ביקשנו סליחה, והצד השני לכאורה סלח לנו, אבל הרגשנו שמשהו בקשר אבד לבלי שוב ואנחנו רואים בכאב שאנחנו לא יודעים איך להחזיר אותו?
הרבה מאתנו 'סולחים לכאורה' אבל בעומק הלב ממשיכים לכעוס. לעיתים רבות, לא באופן מודע. הכעס בא לידי ביטוי כמרחק כשהכועסים שותקים. המרחק הוא העונש שהכועס משתמש בו כשהוא נמנע מלבטא באמת את מה שיש לו בלב. בדרך כלל אנחנו לא עושים את זה במודעות ולא בכוונה כדי לפגוע. זה קורה באופן אוטומטי כי אנחנו חסרי אונים מול הכעס של עצמינו. אנחנו רוצים לסלוח ולהפסיק לכעוס אבל איך אפשר להעלים כעס שישנו? אם אנחנו אומרים שסלחנו אבל עדיין נשאר מרחק, אז האמת (שקשה לנו להודות בה) היא שלא סלחנו. לא באמת.
בתוך מסע הסליחות של חיי – הסליחות שביקשתי והסליחות שקיבלתי - זכורה לי אחת מיוחדת שנשארה לי בלב:
זה היה לפני כשנתיים. באתי מלאת התרגשות להשתלמות סוף שבוע במרכז כלשהו להתפתחות אישית. בחדר ישבו כמה עשרות בחורים ובחורות שנראו לי מקסימים ומרתקים. זו הייתה עבורי הזדמנות ליצירת קשרים חדשים, ומי יודע... אולי יהיה כאן האחד שליבי מבקש?
באחד מתרגילי ההיכרות התחלקנו לזוגות. התבקשנו לספר זה לזה על עצמינו כדי שלאחר מכן יציג כל אחד את בן זוגו כאילו זה הוא. הייתה לי בת זוג מקסימה, מלאת אור בעיניים, מתוקה. סיפרתי לה על עצמי וקינחתי בסוד קטן עם קריצה: "את זה אל תספרי לכולם", ביקשתי, זה משהו שנועד רק לשתינו.
כשהתכנסנו שוב למעגל, אנשים הציגו את בני ובנות הזוג שעבדו איתם. כשהגיע התור שלה היא סיפרה עלי וממש זכרה בקפדנות את הפרטים. בסוף קינחה בסוד שסיפרתי רק לה.
הייתי המומה. הרגשתי חשופה לעיני כל, מופשטת. רציתי שהאדמה תיפער את עצמה ותבלע אותי מרוב מבוכה. הייתי מול כמה בחורים ובחורות חדשים שרציתי להתחבר אליהם, להתקרב אליהם, בפתח של סוף שבוע שנראה מבטיח, ובבת אחת רציתי להיעלם, שלא יכירו אותי. החוויה הייתה נוראה. למה היא עשתה את זה?! כעסתי, בטח שכעסתי.
בהפסקה נגשתי אליה לברר, מה קרה, למה עשתה את זה? האם לא שמעה שביקשתי שזה יישאר ביננו? היא הרגישה נורא והתנצלה מעומק ליבה: "דווקא שמעתי שביקשת... אני לא יודעת מה קרה לי... זה כל כך לא מתאים לי", אמרה "כל כך נכנסתי לתפקיד שפשוט שכחתי... סליחה!!". האמנתי לה. קיבלתי ונחנקתי עם הסליחה והכעס בתוכי ובעיקר עם הבושה - מה אעשה איתה עכשיו?
זה היה כבר סוף ההפסקה, הלכתי לשירותים ובכיתי קצת בשקט. לפתע שמעתי, מהצד השני של הקיר, מתא אחר, קול של התייפחות. כזאת שבוכים מעומק הלב כשמשהו בפנים נשבר. כשנכנסתי לכיתה, כולם כבר ישבו. כמעט. חיפשתי אותה בעיני והיא עוד לא הייתה. ידעתי איפה היא נמצאת. ידעתי שהיא כואבת, אפילו יותר ממני.
ועדיין התקשיתי להסתכל על אנשים בעיניים. הרגשתי ערומה ומבוישת ושנאתי את עצם ההמצאות שלי שם. אבל לשרוד את הסופ"ש עד שיסתיים או פשוט ללכת זו לא הדרך שלי. אני יודעת שמה שנקרה בדרכי נועד להתבוננות עצמית. על אחת כמה וכמה כשאני במרכז למודעות והתפתחות. אז התבוננתי.
התבוננתי על המבוכה שעלתה, הקושי להרים את המבט. על הבושה, ראיתי איפה היא בגוף, מה אני חשה ואיך הנשימה שלי משתנה בגללה. ידעתי שהבושה שלי שם, לא מהיום, אלא עתיקה מאוד. התקרית היום רק עוררה אותה להרים את הראש. המקרה הזה הוא הזדמנות עבורי להיפגש עם חלקים כואבים, עם משקעים מודחקים של בושה ולנקות אותם. התמסרתי להתבוננות והניקוי עשה את שלו. הלב שלי נעשה קל יותר. יכולתי לראות שהדברים פחות דרמטיים מאיך שחוויתי אותם תחילה. אז מה אם כולם יודעים את הסוד שלי? התחלתי להירגע וליהנות.
למחרת בחדר האוכל נפגשנו שוב.
- "מה שלומך?" שאלתי ברוך. "את מרגישה יותר טוב? ראיתי שהיה לך קשה אתמול עם מה שקרה."
- "כן," ענתה ועיניה אורו מתשומת הלב והאכפתיות, הרגשתי כמה היא מופתעת ומוקירת תודה את החמימות. אני מאמינה שהיא הרגישה שהלב שלי כבר נקי מכעס כלפיה. "יותר טוב, זה באמת היה לא פשוט".
-"חשבתי על זה עוד אחר כך", אמרתי, "זה בטח לא קרה סתם, הרי ברור שזה לא מתאים לך לעשות דבר כזה."
-"כן, זה באמת ממש לא מתאים לי", אמרה ונראתה מופתעת: חדשות ככל שנהיה זו לזו, ולמרות מה שעשתה, נתתי בה אמון. ראיתי אותה ונתתי תוקף לטוב-הלב שלה ולזה שלא נועדה לפגוע.
-"זו כנראה הייתה הזדמנות עבור שתינו להיפגש עם חלקים בתוכנו ולנקות אותם. אני עם הבושה, ואולי את עם הכאב של לפגוע..." הצעתי פרשנות.
- "כן, ממש ככה", היא אמרה והעיניים שלה נשמו לרווחה בהקלה. לא האשמתי אותה במה שקרה, התייחסתי לזה כדבר שקרה לשתינו. כך באמת ראיתי את זה באותו רגע.
המשכנו לקשקש קצת. - "כשאת באזור תבואי לכוס תה", הצעתי בחיוך.
היא ידעה שסלחתי לה, שבאמת סלחתי, ואני הרגשתי קלות ושמחה. ידעתי ששתינו יוצאות מהאירוע בלי להשאיר אחרינו שובל צלקת של מרחק, אלא דווקא של התקרבות.
שתינו עברנו משהו קשה יחד. צלחנו אותו. ועכשיו זכינו להיות מחוברות בקשר הנדיר ששמור רק לחברים לדרך, שנקלעו למעבה היער, ורעדו בו יחד את הלילה החשוך.