אתמול במשך היום קוקו הכלב שלי נעלם (סוף טוב לא לדאוג). חזרתי בערב וגיליתי שאינו. הוא השתחרר. ציפיתי שיחזור עד הלילה, וכשהלכתי לישון והוא עוד לא בא - התחלתי לדאוג.
כשהתעוררתי בבוקר וגיליתי שעוד לא חזר, נהיה לי מאוד כבד בלב וככל שהשעות עברו, דאגתי יותר ויותר. התסריטים הכי גרועים רצו לי בראש.
לפנות ערב כשהדאגה כבר מלאה את כולי יצאתי לחפש אותו שוב. הלכתי ברחובות שסביב לבית וחיפשתי בעיניים, בשקט, בלי לקרוא לו, בלי לשאול אף אחד. בעיקר מקשיבה. מקשיבה למה?
הוא לא היה. במרחק של כ-10 דקות מהבית, ברחוב שאנחנו אף פעם לא מטיילים בו, ראיתי אישה בחצר והחלטתי בכל זאת לשאול אותה. לא יודעת למה, סתם ככה. "כלב שחור? בטח!! הוא נמצא כאן כל היום ומשגע אותנו!".
והנה קוקו כבר רואה אותי ורץ לקראתי ואנחנו מתחבקים.
איך שאלתי דווקא אותה מכל האנשים ומכל הבתים??? זה מהדברים המסתוריים שאין עליהם תשובה.
כנראה שהקשבתי ללב שלי. יש דברים שאין להם הסבר הגיוני אבל הלב יודע אותם, ככה סתם, מעצמו.
צילום: אמיר ריבלין