פעם הייתי מתפתלת כשהייתי נהיית חולה. הדאגה לבטל פגישות עבודה. לאכזב מתאמנים לפגוע במחוייבות שלהם לתהליך, להחליש את העסק להפסיד את הכסף הכרוך בכך... הייתי מחכה להיות גמורה באמת ומשתנקת כדי לבטל בחרדת קודש. וכשבסוף הייתי מבטלת, הייתי מתייסרת על כך...
חלקכם מזדהים? אלה הערכים שהפנמתי - מחוייבות ומסירות עד הסוף.
ולעתים הן כרוכות בהרבה מאמץ...
אתמול ידעתי היטב מה הגוף שלי מבקש. כשהקשבתי לחולשה ולאף המנוזל וביטלתי את הפגישות בלי להתלבט, (ועוד נהניתי מיום רגוע בבית עם בן הזוג) ... אז ידעתי שגדלתי באמת!! ששחררתי כמה דפוסים ושאני חופשיה היום יותר משהייתי אי פעם לחיות בשלום ובשמחה עם עצמי.