לפני ימים ספורים חשבתי עלייך.
נזכרתי במשהו שקרה אי אז כשהייתי בכיתה א'.
ציירתי ציור. זה מה שהכי אהבתי לעשות וגם הייתי טובה בזה. אבל משהו בתוכי לא נתן לי להוקיר את עצמי על יצירתי. כמו כל פעם מחדש, כעסתי על תוצאה, אמרתי שהיא מכוערת ואיימתי לזרוק אותה. ואת שהיית שם איתי בכל ליבך. החלטת להגיב הפעם אחרת. בניגוד לכל הפעמים שבהם התעקשת: "הלו זה יפה כל כך, חבל שתזרקי!" (כאב לך לראות אותי פוגעת ביצירתי. היה לך אכפת באמת). בניגוד לכל הפעמים האלה, הסתכלת עלי ואמרת: "בסדר, תזרקי, תעשי מה שאת חושבת." סמכת עליי, השארת את הכוח בידי. הייתי בת 6 והיום אני בת 34. אבל אני זוכרת היטב כמה התבלבלתי באותו הרגע. פתאום, לא הייתי מסוגלת לזרוק אותה. החלטתי להשאיר. וזו גם הייתה הפעם האחרונה שבה חשבתי לעשות זאת. כמה כוח יש למורה שנכנסת אלייך עמוק לתוך הלב. שרואה אותך. שבאמת באמת אכפת לה. כמה נגעת בי באותו הרגע.
ובכיתה ג' אני זוכרת שלימדת אותנו על חושים, ועל זה שריח זה דבר מתפוגג. אחד אחד עברת ביננו כדי שנריח את היד שלך - שבבוקר פיזרת עליה בושם ועכשיו הריח כבר יותר חלש. באיזו התרגשות חיכיתי לרגע שתגיעי אלי שאוכל להיות קרובה אלייך ולהריח. כמה אינטימיות יצרת ברגע הזה.
עינתי - זכיתי שתהיי המורה הראשונה שלי. ליווית אותי 3 שנים מכוננות בחיי. במסגרת בית הספר הפתוח ברחובות, שאפשרה לנו להיות קרובות באמת. היית המורה הראשונה שלי לתיאטרון. הראשונה לפרגן לי תפקיד בהצגה. עד היום זה משהו שכל כך חי בי. טיפחת אותנו אחד אחת. בתשומת לב אוהבת ובלי לוותר. וטיפחת את החברות והערבות ביננו כחבורה. רשמתי עכשיו את שמות חבריי וזכרתי כמעט את כולם. זכית להיות מורה לחיים.
שנים אחר כך, כשהייתי בת 23 את כבר ניהלת את בית הספר הפתוח. וקיבלת אותי לעבודה כמורה לתיאטרון בבית הספר. שם, בפעם הראשונה נהייתי מורה. היית איתי בכל ליבך ומאודך בכל הקשיים שעברתי - תמכת, עזרת, האמנת בלי די. ואפילו כשעשיתי טעויות גדולות (ולצערי היו כאלה) לא שפטת ולא ביקרת. רק היית עבורי.
זכיתי להכירך - כך בדרכי החיים. והיית עבורי כה מיטיבה כמו שלא רבים זוכים שיהיו כך עבורם.
ביום חמישי המשכת הלאה בדרכך. מקווה שברכתי ואהבתי מגיעה עד אלייך. ליבי איתך. תודה.