לפני שנתיים טסתי להודו והחלטתי לסגור הכול.
הייתי בת 32, לימדתי יוגה, אימנתי והופעתי, והיה לי חלום עתיק שטרם הגשמתי - לסוע.
אני ובן זוג שלי החלטנו לנסוע לחצי שנה וסגרתי את העסק. נפרדתי ממתאמנים ותלמידים, השלמתי תהליכים, מסרתי את הסטודיו ואפילו לא הייתי בטוחה שאחזור לפרדס-חנה.
לפני שנה וחצי חזרתי (בלי בן זוג, נפרדנו בהודו) והתחלתי להקים הכול מחדש. קשה לתאר את הריק שהייתי נתונה בו. כלום אחד גדול. זה היה אוגוסט, הייתה מלחמה והחגים הממושכים נמשכו עד סוף ספטמבר. אבל גם אחריהם לקח זמן להתניע. ימים ריקים וארוכים.
התחלתי בהשלמת הכנסה קטנה של בייביסטר ואני זוכרת את ההרגשה אחרי הפעם הראשונה שהרווחתי כסף. כשהחזקתי את השטרות הרגשתי התרוממות רוח (פעם ראשונה ביותר מחצי שנה!!)
הבנתי כמה אני אחוזה בתוצאות.
כמה הערך העצמי שלי מושפע מ"מה שהשגתי היום". נזכרתי שלפני שנסעתי יכלו להיות ימים שלימדתי יוגה, אימנתי והופעתי - הכל באותו יום.
כמה קל להרגיש בעלת ערך כשאני מסיימת יום שכזה וכמה מאתגר עבורי להרגיש ככה אחרי יום שלא נתתי בו ערך לאדם אחר.
אבל האם הערך שלי באמת נקבע ממה שאני נותנת? האם הוא באמת תלוי באדם נוסף שיעריך את התרומה שלי?
האם אני יודעת להרגיש בעלת ערך ככה סתם מתוך היותי?
לצערי גיליתי שלא ממש... הימים הריקים הארוכים הנמיכו את חוויית הערך העצמי שלי. במחשבה ידעתי שהערך שלי לא תלוי בהן. אבל רגשית זה היה חזק ממני. ימים ללא לקוחות דכדכו אותי ומתוך המודעות שלי לגוף, התרגול וההיכרות עם תחושות הגוף - חשתי מה זה עושה לי. היו לי פשוט כאבים גופנים שעלו כשישבתי למדיטציה. כאבים חזקים.
הבנתי שאני מכורה. מכורה לתוצאות, למשוב, לפדבקים חיצוניים שאני שווה. במקביל הבנתי שהתקופה הזו היא מתנה - הזדמנות יוצאת דופן בחיי להגמל ולהתאמן על חוויית ערך עצמי שאינה תלויה בדבר.
זה היה קשה מאוד. יום רדף יום ושום דבר לא התבסס. כבר הגיע מתאמן אחד ובחר לא להמשיך. יום אחד קבעה איתי מתאמנת והתרגשתי. למחרת בבוקר היא ביטלה וכל חווית האכזבה והתסכול השתלטה עליי. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ככה.
ואז עשיתי מה המורה שלי לסאטיה ממליצה. ישבתי מול כיסא ריק. "אימנתי את הכיסא". הגוף שלי כאב מתסכול. קל יותר לשוטט בפייסבוק ולכתוב פוסטים ולהאמין שיישאו פירות. אבל לשבת ככה מול כיסא ריק ולתת לפירות ההקשבה שלי להירקב מבלי שאף אחד יהנה מהם זה תסכול נורא.
הייתי עם זה. זה כאב כמעט בכל מקום בגוף. הייתי עם זה שעה. וידעתי שכל כאב שאני חווה הוא משקע של ספק עצמי שמשתחרר. וכשהוא משתחרר אני משתחררת ונעשית קלה יותר וחופשיה יותר. התבוננתי בזה קורה.
כשהסתיימה השעה קרסתי על הספה ונרדמתי כמו אחרי אימון כושר מפרך. הייתי גמורה.
התעוררתי אחרי כשעה וחצי.
דרכי החיים מסתוריות ובאמת אין לי דרך הגיונית להסביר את זה. כשהתעוררתי ציפתה לי הודעה מבחור שביקש לבוא ולהתאמן באותו יום.
הוא הפך למתאמן הקבוע הראשון שלי.
היום, שנה וחצי אחרי – יש לי עסק יציב. כן, הוא עדיין בתהליכי צמיחה אבל מה שקרה לי בזמן הזה הוא נדיר. זה לא שיש לי ידע גדול בשיווק. אבל אני יודעת שהעסק הוא השתקפות שלי וכל קושי שאני פוגשת הוא הזדמנות להתבונן פנימה. כשאני מתבוננת פנימה אני גדלה. וכשאני גדלה גם העסק שלי גדל.