בשבת האחרונה בבוקר, התבוננתי מהגג של הגסטהאוס שבו ישנתי עם שני חברים. מול שער שכם בעיר העתיקה. ירושלים - זו הפחות מוכרת לי, הערבית - מתעוררת, ואני צופה על הכל מלמעלה. יום קודם, בעליה לירושלים נתקע הרכב שלי ונגרר. את התוכניות לקמפינג החלפנו בתרמיל קטן ואי ודאות גדול. חיפשנו את עצמינו בעיר העתיקה. הסימטאות הצרות, הקסומות זרקו אותי שלוש וחצי שנים אחורה, לורנאסי. שום דבר מאז לא הזכיר לי את הטיול שלי בהודו כמו השוטטות הזו. ואז בתי הקפה הקטנים והחמודים, ממש כמו הצ׳אי שופ.... והגסטהוס שאנחנו בו הישראלים היחידים. הכי הודו. הכי חו"ל.
והבוקר - אני מסתכלת על הכול מלמעלה וחושבת לעצמי: מדהים! איזו ברת מזל אני. אתמול אמנם גררו לי את האוטו, אבל היום, כהרף עין, אני בחו"ל. ונזכרת במשפט שאחד הנואמים או הנואמות אמרו בצעדת השלום. "אומרים שנגזר עלינו לחיות כאן יחד. למה נגזר? זכינו. זכינו לחיות כאן יחד!"
המשפט הזה הדהד בי עוד ברגע שבו נאמר, אבל עכשיו כשאני מסתכלת על הכול מלמעלה אני הכי מרגישה את ה"זכינו" הזה. זוכה לגעת בתרבות הזו שכל כך שונה משלי, על הפשטות שבה, החום האנושי, השורשיות. משהו יפה שמעורר בי רגשות עתיקים והרבה השראה. כל כך נגיש, כל כך קרוב לבית.
וחושבת לעצמי.... בחלומות הכי פרועים של הרצל הוא לא יכל להעלות על הדעת הזדמנות יפה כזו לחיות בהשראה הדדית של שני העמים. אף אדם לא יכול לדמיין תרבות שאף פעם לא ממש חווה.
איך יצא שהתדרדרנו למצב הזה?
אה... הסיפור. ועכשיו אני הולכת לכתוב משהו שאולי להרבה מכם לא יהיה קל לקרוא. אבל זו המחשבה שעלתה בי: כיוון שאף אדם לא יכול לדמיין משהו שלא חווה, ההנהגה הציונית יצרה חזון מתוך עולמה. ארץ של יהודים. אנחנו אחוזים ב"סיפור" ממשיכים להיאבק עליו בחירוף נפש.
זה טבעי, זו מין נטייה כזו של האדם, להיות אחוז בסיפור. ייתכן אפילו שהמציאות תזמן לו דבר הרבה הרבה יותר יפה מכל מה שדמיין והוא ימשיך להיאחז בסיפור שיש לו בדמיון.
חשבתי על דימוי של גבר (או אישה) שחולם ומנציח חיי רווקות מושלמים. "כל עוד אני רווק אני שולט בחיים שלי לבד, עושה רק מה שאני רוצה" . הוא יכול לפגוש את אהבת חייו ולסרב לה למען לילות ארוכים של בדידות מול הטלויזיה עם פיצה ובירה. הוא עדיין מספר לעצמו שברווקות הכול מושלם.
ככה חשבתי לי בשבת בבוקר: שאם יכולנו לוותר על ההיאחזות בסיפור שיש לנו בראש על כמה מושלם הכל יכל להיות עם היו פה רק יהודים, או רק ערבים (תלוי בראש של מי הסיפור הזה נמצא). אולי היינו יכולים להתענג, להתמוגג מהיופי והקסם שבתוכו אנחנו חיים כאן ועכשיו.