את היית מומו


לפני כמה חודשים נכנסתי בערב למתחם קהילתי בפרדס חנה. הייתי במצב רוח לא להיט ולא הרגשתי יותר מדי טוב עם עצמי. פתאום עצרה אותי משפחה. הילדים זיהו אותי: "זאת מומו". המשפחה ראתה את ההצגה לאחרונה. "את היית מומו!". מומו זו הצגת קאלט ביער שאני משחקת בה כבר 12 שנים. גילמתי בה כבר כל מני התפקידים ובהצגה שהם היו - הייתי מומו. כולם אוהבים את מומו (איך אפשר שלא) ואני והילדים ישר התחברנו, צחקנו ונתנו כיפים. המשכתי משם ודקה אחר כך עצרה אותי אישה בבית הקפה. "ראיתי את ההצגה שלך לפני שנים בכנס היוגה". ואני "וואו...גלגול נשימות בכנס היוגה" (נבוכה. מי בכלל זוכר שלפני 4-5 שנים היה לי מופע יחיד שרץ בכל מני מקומות בארץ שקראו לו "גלגול נשימות" שעסק בטרנספורמציה, שהבאתי שם סיפורים מהחיים שלי ועוד... לבדי עם מוזיקאי על הבמה שעה שלמה. כמה עשרות פעמים.) "זה היה מזמן!" והאישה: "היא הייתה לי משמעותית ממש, הלכתי איתה הרבה אחר כך. עד היום לפעמים היא עולה לי." ואני... וואו... אין מילים. אין משאלת לב יותר גדולה לאומן מלגעת... מודה לה. ושני המפגשים האלה בזה אחר זה, בערב ההוא היו, איך לומר, ממש חומר משנה תודעה. ושלא תבינו לא נכון, זה לא קורה לי הרבה. זו הייתה הצטרפות מקרים מיוחדת. יצאתי משם מאוד מרוגשת ומלאה.

ולמה נזכרתי בזה עכשיו? השבוע שאל אותי מישהו במה אני עוסקת. סיפרתי לו על הקליניקה - שאני מאמנת, מורה ומטפלת... ו...אופס... שכחתי להוסיף שאני גם שחקנית. איך זה קורה לי כל פעם מחדש? איך הפרט הביוגרפי הזה חומק לי מהתודעה ברגעי האמת? ואם זה כבר עולה אז אני מתנצלת: "כן... אבל לא למדתי את זה באופן רשמי" (במציאות אני לומדת את זה כבר שנים אבל לא במסגרת מסודרת). וכשאני מסתכלת לעומק איך זה קורה לי שוב ושוב שאני שוכחת, נמנעת, מלהודות בזה. אני רואה גלים של ביקורת עצמי. כי בתוך תוכי אני חושבת איזו שחקנית יכולתי להיות אם הייתי נותנת לעצמי עוד מרחב להתפתח בזה. כי אני לא מספיק מושלמת ככה. ולא מספיק מוצלחת. אני לא באמת שחקנית... כי אין לי תעודה, רק משתתפת בהצגות. אז.. .זהו שלא. במציאות גם אם אני חושבת שיש לי לאן לגדול, במציאות אני שחקנית. אני משחקת בהצגה 12 שנים, היה לי מופע יחיד שרץ והשתתפתי בעוד. בעצם מאז שאני בגן, לא הייתה שנה שלא השתתפתי באיזו הצגה. וכן, בטוח שיש לי עוד לאן לגדול ולהתפתח, אבל זה כל כך חלק ממי שאני. ואולי יום אחד אני אצליח להגיד את זה בקול רם. כמה פעמים אנחנו מגבילים את עצמינו בתודעה! מגדירים את עצמינו, מי אנחנו כן ומי אנחנו לא... והכל ביחס לאיך שאנחנו חושבים שהיינו אמורים להיות. ומה היה אם פשוט היינו עפים על עצמינו ואמרים לעולם. "הו כן, זו אני".


1 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" או שלא, לפעמים גם נכנסים עמוק לתעלה... וזה מה שקרה לי הבוקר. ממש בבוקר. נתחיל מאתמול. אפילו שהתיישבתי למדיטציית הערב בשעה סבירה (20:00) צללתי לשינה עמוקה. מי שהולך ליש

בחזרה מהויפסנה

מתיישבת אל שולחן העבודה וזו אולי ההזמנות להודות באמת הכואבת: חזרתי. נחתתי מהויפסנה. איזו נחיתה קשה. אבל במובן הכי רך ונהדר של המילה. פשוט קשה לנחות כי ממשיכה לעוף. כמו פטיש 5 ק"ג של פרחים ופרפרים. 10

  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר