אולי חווית את זה בעבר -
בתקופה של תקיעות, משבר, קושי גדול, בין אם זה בעבודה, ביחסים, בעניין בריאותי כלשהו, אולי התמכרות שמשתלטת עלייך, שנים ארוכות של חיפוש זוגיות, של כמיהה להורות, חלומות שלא מתממשים...
לעתים החושך חשוך מאוד.
לעתים יש דאגה עמוקה שזה יהיה ככה לנצח.
המועקה כבדה, הפחד משתלט ויכולה להיות ממש חוויית חוסר-אונים וייאוש גדול.

אמנם אני מאמינה שתמיד אפשר לחולל מפנה ולעבור טרנספורמציה,
(כן, כל אדם, בכל נקודה בחיים, גם במצבים הקשים ביותר שנראים לכאורה חסרי סיכוי.
את האמונה הזו אני מבססת על החיים שלי ועל כל שנות הנסיון שלי.)

​

אבל ברגעים של שבר, בעיקר מתמשך, הרבה פעמים מתערערת האמונה בעצמינו. 
"אם הגעתי למצב הזה, אז אני לא יכולה לסמוך על עצמי", וזה בעצם הייאוש הכי גדול.
אם אני לא יכולה לסמוך על עצמי אז אני בחוסר אונים מוחלט.

מי מאיתנו לא הייתה רוצה ברגע כזה יד מושטת?

לא, לא רק יד מושטת.
יד מכוונת, 
כזו שיודעת לתת עצה נכונה וטובה,
להגיד לנו מה לעשות, מה הצעד הבטוח שיקדם אותנו,
מה הדרך הסלולה שתוביל אותנו בביטחה למקום טוב יותר...
כל כך טבעי לקוות להצלה כזו.

 

הבעיה היא, שהדרך הסלולה הזו, היא לא בהכרח הדרך שלנו,
ולכן היא עלולה להיות מאוד לא יעילה במקרה הטוב,
ולהוביל אותנו רחוק מעצמינו ומהמטרות שלנו במקרה הרע היותר.
 

אני מאמינה, שהכוחות והחכמה שבתוכנו הם אינסופיים, שיש לנו את כל הידע הנחוץ, שהדרך לצמיחה, התפתחות וריפוי מצויה בתוכנו פנימה ושהתשובות נמצאות אצלנו פנימה.
לכן כל שנחוץ הוא... להקשיב. 

​

כמאמנת, אני אשתדל תמיד לשים את העצות שלי בצד (הן רלוונטיות לחיים שלי, פחות לשלך).
אני כן אשתמש בכל המיומנות שרכשתי כדי לעזור לך לשמוע את החכמה הפנימית שבך, זו שיודעת בדיוק מה נכון לך.
זה הכח של ההקשבה.
אני מקשיבה לך,
ומאפשרת לך ככה לשמוע את עצמך.  

​

בספר "מומו וגנבי הזמן" מאת מיכאל אנדה, מתואר רגע שנחרט בליבי:
מומו הילדה נמצאת בסכנה ממשית ומוכרחה לברוח. חברתה, קסיופיאה הצבה, מציעה שילכו ל"בית שומקום", מקום שרק קסיופיאה יודעת את הדרך אליו ובו ימצאו מקלט. מומו חושבת שזה רעיון מצוין ומציעה להרים בידיה את קסיופיאה, הצבה האיטית, כדי שיוכלו לרוץ ולברוח מהר יותר.

​

"לא" אומרת קסיופיאה.
"למה לא?" שואלת מומו. ורוטנת מעט... "צבה עקשנית"

"הדרך בתוכי" - משיבה הצבה הקסומה.

 

והן מתחילות ללכת. לאט . ומגיעות בדיוק בזמן.
 

הרגע הזה מהווה השראה גדולה עבורי.
אותה נשימה עמוקה שלוקחת מומו כדי לסמוך על האינטואיציה של הצבה האיטית, וללכת בקצב שלה, בעודה כה מפחדת.
כמה פעמים בחיינו אנחנו מפחדים ומחפשים פתרונות מן החוץ? כמה פעמים אנחנו רוצים להאיץ בעצמינו, להזדרז כבר ולהשיג את מטרותינו?
לעיתים דרוש אומץ גדול כדי לעצור, לקחת נשימה, ללכת בקצב הנכון לנו ולסמוך על כך שדווקא הוא יביא אותנו ליעד המדויק לנו, בדיוק בזמן.

​

אני יודעת שהייעוד שלי הוא לאפשר לאנשים להיזכר בזה ש"הדרך בתוכם" ושאם יקשיבו פנימה, יסמכו על עצמם וילכו בקצב שנכון עבורם, יגיעו בדיוק למחוז חפצם.