אני נכנסת לבית של ההורים, אמא באה לקראתי בשמחה אבל אני מרחיקה אותה ולא מתחבקת איתה - באתי מהתחבורה הציבורית והם, האהובים שלי, הם בקבוצת הסיכון.
על כוס תה אנחנו מדברים על הקורונה. כמות הנדבקים, האיומים המתים הבידוד זקנים בבתי אבות שכבר אי אפשר לבקר ובשביל מה הם חיים. עצוב כל כך. וגם מפחיד.
תשומת הלב שלי במילים שנאמרות ובנשימה שלי במקביל. זו הישרדות בשבילי עכשיו. אני חנוקה וחייבת להתרכז בנשימה. כל כך כבד לי החזה והיא לא נכנסת לי, הנשימה.
אחר כך אני בפייסבוק וזה שטויות כל ההפחדות קונספירציה זורעים פה פחד השלטונות הכל בראש, הפחד מסוכן יותר אחוז המתים שולי אני יודעת שזה נכון ועם זאת יודעת שגם לא - חושבת על כל המתים והתחזיות בעצם אני לא יודעת וירוס זה דבר כזה מסתורי ושקוף ועוצמתי וגוזל חיים ממש אלוהים אפשר לבחור להאמין בו או לו.
ובעצם מה אני יודעת?
ואני על הגדר עוד לא החלטתי באיזה מחנה אני. אני מאלה ששוטפים ידיים פעמיים או מאלה ששותים מאותה כוס של החבר'ה, כי סאעמק, לא ניתן לזה להשפיע עלינו ותפסיקו לזרוע פחד?
החרדה הורגת יותר מכל דבר אחר. אבל בעצם, אולי הם טועים... מה באמת אנחנו יודעים?
אני על הגדר. מתלבטת. יודעת כמה הפחד ממית, ומשתק ומנכר. אני לא סובלת את הריחוק הזה בין אנשים. אבל לא רוצה להרוג אף אחד. אני גם פאקינג לא רוצה למות. לא עדיין.
הלילה חלמתי שהנשימה שלי מצפצפת ואני נדרשת לבידוד. אני מכירה נשימה מצפצפת. הייתה לי אסטמה בילדות. היא התחילה מהפחד בדיוק כשאחותי נולדה. אז הכי חשוב שלא נפחד. יאללה הקורונה בואי, נתחבק.
שלשום הייתי במסיבת פורים דחוסה שאלתי את הברמן בקריצה אם יש לו קורונה. הוא נבהל לרגע, אמרתי שאפשר גם בירה אחרת. צחקנו.
אבל...
היום כבר לחצתי על כפתור האוטובוס עם המרפק ועשיתי נמסטה כשנתנו לי את היד ללחיצה. בצהריים עוד התחבקתי עם חברה אחר כך שמרתי נגיעה.
אני מקנחת את האף ושוטפת ידיים פעמיים שחס וחלילה. ומרגישה איך לאט לאט אני נדבקת בחיידק מסוכן - הפחד - והוא מתנחל בתוכי ומשתלט עלי.
כבר יומיים אני חושבת לשלוח הנחיות למתאמנים. שאני לא לוחצת יד ולא מתחבקת, ובבקשה בואו רק אם אתם בריאים. אני רוצה להיות אשת מקצוע אחראית.
אבל...
אני לא שולחת. אני אמנם לא רוצה להדביק בקורונה אבל כל כך הרבה הפחדות מבחוץ אני לא רוצה גם אני להצטרף ולהדביק בוירוס ההפחדה. אחראית שכמותי מתנדנדת על הגדר מתלבטת בין לבין שותקת
***
אומרים:
אלי - תן לי את האומץ לשנות מה שביכולתי, את השלווה- לקבל מה שאין ביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין בין השניים.
הלילה אני נושאת כוונה משלי:
תני בי את הענווה להיות אחראית וזהירה את השלווה והשקט הנפשי לחיות בחוויה שהכול כשורה ואת התבונה להכיל את שניהם גם יחד.
(ראשית ימי קורונה)