יש שבועות שבהם הכול מתקדם לאט ובקושי, דברים נתקעים ומשתבשים. בזמנים האלה אנשים אומרים שמרקורי בנסיגה.
ויש שבועות בדיוק הפוכים, שבהם הכול מתקדם בקצב כל כך מסחרר. אז אני חושבת לעצמי שכנראה מרקורי השובב נדחף לקדמת הבמה. ככה היה השבוע האחרון שלי... שזה כיף גדול.
התחלתי אותו ביום מלא ומיוחד שכלל בין היתר התחלה של סטאז' בעיסוי. כן, זה אומר שבעוד כחודשיים אוכל כבר לקבל מטופלים באופן רשמי (!!!). למחרת השכם בבוקר, בשש, נסעתי למרכז. הייתה לי פגישה עם המאמנת שלי ולאחריה הדרכה באימושיין – בית הספר לשיטת סאטיה בו למדתי, היות שההסמכה שלי אושרה לאחרונה.
מה זו הסמכה בשיטת סאטיה? הרי אני מאמנת כבר שנים... או, טוב ששאלתם! למעשה כל המאמנים הסאטיים, מאמנים בשטח, לפני ההסמכה, כיוון שההסמכה דורשת להוכיח ניסיון ומקצועיות; תהליכי אימון שהושלמו; אימון בתרומה ועוד. יחד עם כל אלה, מה שהיה הכי מורכב עבורי בהסמכה זה שהיא לא כרוכה רק בהישגים מוגדרים אלא בתהליך ההתפתחות שלי כאדם וכמאמנת.
למשל, איך אני מתפקדת במערכות יחסים? בטיפול שלי בבריאות שלי, בפרנסה שלי, בעסק שלי, כמאמנת... המצפן שהיא מציגה הוא כל כך מלא חזון, שסעיף אחד יכול היה לשלוח אותי למסע של שנים. ככה יצא שבכל פעם שנגשתי להשלים את ההסמכה, יצאתי למסע התפתחותי חדש. בזכות התהליך הזה לקחתי קורס של ניהול תקציב שנמשך חודשים, התחלתי לטפח את הגינה שלי, השקעתי בניקוי תזונתי, הגדלתי את ההכנסות שלי... ועוד.
ההסמכה עוד לא נראתה לי באופק. אבל המשכתי בדרך. הגשתי את מה שהיה לי ואז הגשתי שוב. ושוב.
ופתאום לפני כשלושה שבועות הגיע הטלפון, ונקבעה פגישה. הבנתי שמסמיכים אותי. ונבהלתי. ת'כלס נבהלתי נורא. הרגשתי שאני לא מוכנה. כל החסרונות שלי כמאמנת צפו ועלו לנגד עיני. במה אני פחות שולטת, איפה קל לי להתבלבל. נמחקו עשרות תהליכים פורצי דרך. ובבת אחת התמלאתי ב"אין". מה עוד אין לי. וככל שהפגישה הרשמית הלכה והתקרבה - אני הלכתי ונלחצתי.
ככה הגעתי למאמנת שלי הנפלאה, ביום שני בבוקר, וגיליתי שבעצם אני נסערת מאוד מזה שההסמכה אושרה ופשוט פרקתי בפניה את הכל: "אני עוד לא מוכנה להיות מוסמכת", אמרתי. הרגשתי שאני מתביישת לקבל תואר שניתן לי שלא בזכות. בכיתי.
כל הספק העצמי שבי יצא לאור וזעזע את התודעה שלי. הגוף עבר טלטלה, והיא פשוט הקשיבה. נתנה לתהליך להתחולל. היא שקפה מה ששקפה, וביררה איתי מה זה עבורי להיות מוסמכת. "זה אומר שאפשר לסמוך עליי, שעכשיו אני זו שיודעת. אבל אני עוד לא מוכנה. אני רוצה להישאר ילדה."
היא הייתה איתי שם בכאב, השמש התחילה לזרוח בשמי התודעה שלי והדברים הלכו והתבהרו. זה איפשר לי להיזכר שבעומק, בתוך-תוכי, אני כן שלמה עם הצעד הזה, שאני פשוט צריכה לעבור דרך הפחד. כשיצאתי ממנה כבר הייתי אחרת. הייתי בדרך להדרכה באימושיין וכשהגעתי, יכולתי לשבת בנוח בכיסא. ההדרכה הסתיימה וחזרתי לביתי לאמן וללמד.
בערב עוד הספקתי לדבר עם אמא: "נראה לי שאני לא נגשת למבחן הסיום באנטומיה מחר. לא הספקתי ללמוד. זה גדול עלי הכול ביחד. אני אגש למועד ב'." לימודי האנטומיה הם חלק מהמחויבויות שלי כדי להיות מטפלת בעיסוי. אחת המחויבויות שהכי אתגרו אותי השנה. אמא שלי אישה חכמה מאוד: "מה אכפת לך, תיגשי. מקסימום תכשלי ואז תיגשי למועד ב'." מאמנת או לא מאמנת. מוסמכת או לא. אני עושה מה שאמא אומרת לי. אחרי הכול, אמרנו, היא אשה חכמה.
אז את בוקר שלישי ביליתי בלמידה בבית. בחוסר אמונה אבל בלמידה. בנינוחות למדתי מה שהתאפשר, ולאט לאט הגעתי כמעט לכל החומר. בערב נבחנתי. היה בסדר. למחרת, כשהייתי בדרך לרחובות ליום אימונים, גיליתי שסיימתי בציון מצויין. אהההה.... אנחת רווחה. אמרנו שמרקורי בקדמת הבמה? עושה פליק פלאק.
ברביעי וחמישי קיבלתי מתאמנות חדשות ובחמישי בצהריים התפנה לי חלון. ניצלתי אותו לחוויה המדליקה של הכנת כל החומרים לדו"ח השנתי של מס הכנסה. מי שקצת מכיר אותי יודע שאני לא באמת מחבבת את המלאכה הזו. כל דבר שקשור בניירת וחשבונות היה מכניס אותי בעבר לפוביה. ואם כבר הייתי נגשת לזה - זה יכול היה לקחת ימים. זה שהעניין הסתיים בשעות ספורות זה פלא אחד גדול, או במילים אחרות, פרי של הרבה עבודה פנימית עמוקה וטרנספורמטיבית. היה כיף גדול לגלות אותו. הי מרקורי, ת'נקס!
בערב הגיעו אלי החברים והבית התמלא בשמחה, צחוק, ובישולים טעימים אל תוך הלילה. כבר המון זמן רציתי להיפגש איתם וזה לא יצא, והנה, הם פה איתי ואצלי... מרקורי, אין עלייך.
כשסיימתי לנקות כבר היה קצת מאוחר ולי היה ממש קצת זמן לישון. ב-8:00 בבוקר אני צריכה להיות ברמת גן, באימושיין לקבל את התעודה, וגם לארגן תיק לכל הסופ"ש, כי משם אני נוסעת ליער, לשחק בהצגה, להיות מומו הילדה שיודעת להקשיב.
בשישי בבוקר כבר ישבתי במשרד עם נטאלי בן-דוד המורה שלי, האישה שמעוררת בי כל כך הרבה השראה. רק לשבת איתה לבד באותו חדר ולשוחח, זה דבר שמרגש אותי מאוד. עברו כבר כמה ימים מאז הפירוק הרגשי וכבר יכולתי לשבת ממש בנוח בכיסא ולהרגיש שלמה עם התעודה הזו.
יצאתי מהפגישה מאוד שמחה והצטלמנו, כמקובל (אם הייתי יודעת שזה חלק מהתוכניות בטח הייתי משקיעה קצת יותר בתסרוקת שלי... אגב, למי שתוהה מה יש שם בחולצה, זה עט. באמת ראוי היה להשקיע קצת יותר בהופעה שלי... אבל הי חבר'ה, להגיע ב8 בבוקר לרמת גן, זה באמת היה בשבילי גם ככה מספיק מאתגר...).
נכנסתי ליום לימודים נוסף, ובהפסקה שוחחתי עם שלוש חברות, מאמנות סאטיות, והראיתי להן בהתרגשות את התעודה. פתאום הבנתי משהו: "אתן יודעות מה הכי מרגש אותי? שימו לב לתאריך 2012. חמש שנים (!!!) זה לקח לי לעבור את זה. אתן יודעות, יש לי לקות למידה וגם להוציא רישיון לקח לי הרבה זמן, למעשה יש הפרש של חמש שנים מהזמן שהצטלמתי לרישיון לתאריך שרשום עליו."
מאמנות סאטיות יכולות להיות חדות כתער. ושלוש ביחד זה בכלל משהו מיוחד... - "שמת לב שזה גם חמש שנים?" - "מעניין מה קרה לך בגיל חמש." אחחח.... איזו חדות! בבת אחת נזרקתי לבית הראשון שלנו. אני בחדר, על המיטה, מתחבאת מתחת לשמיכה, אומרת לאמא שאני לא לא לא מוכנה עדיין!
בבית הספר הפתוח שבו למדתי, התחילו ללמוד קריאה וכתיבה בגן חובה, ואני, ילידת נובמבר, קטנה יחסית, הייתי בת חמש כשהתחלנו. לא רציתי, הרגשתי לא מוכנה: "תשאירו אותי כיתה, אני קטנה..."
אמא שלי, שהייתה אשה מאוד חכמה גם אז, הצליחה בסופו של דבר, בסבלנות וביצירתיות ללמד אותי, והפכתי לתולעת ספרים. אבל התקופה הראשונה זכורה לי היטב. אני זוכרת איך ברחתי מהכיתה, איך סירבתי. הרגשתי שאני עדיין לא בשלה להיות מוסמכת ללמוד קריאה. זה הבעית אותי ורציתי להמשיך להישאר ילדה. נשמע לכם מוכר?
פתאום ראיתי הכול, את הילדה שבי שמפחדת לעלות כיתה ורוצה עוד קצת להישאר קטנה. ואת זו שכבר מוסמכת ומוכנה ללמוד לקרוא ולהגיד "אני יודעת, תסמכו עלי". פתאום נהיה בי שקט. יכולתי לחבק את הילדה שבתוכי ולהבטיח לה, שאני עולה יחד איתה. היא לא נשארת לבד, אנחנו עוברות את זה יחד. הרגשתי שמחה בהישג שלי והתחלתי לשתף את היקרים לי ולחגוג את הגדילה. *** מאימושיין ברמת גן נסעתי ליער בטבעון להשתתף בהצגה "מומו וגנבי הזמן" ולגלם את דמותה של מומו, הילדה שיודעת להקשיב. ואני חושבת כמה מופלא שהייתה לי בסופ"ש הזדמנות נוספת להתחבר לילדה שבתוכי, להיות איתה עוד קצת ולהקשיב לה. הרי ההתפתחות שלנו היא כל כולה מראה ליחסים שלנו עם הילד או הילדה שבתוכינו.
(אני בתפקיד מומו )
כמה למדתי לעשות איתה שלום ולאהוב אותה, ככה, בדיוק כפי שהיא.