יש ימים שהכל זורם בהם חלק ויש לי הרגשה שהיקום כולו התארגן כדי לתמוך בי. ויש ימים שבדיוק ההפך...
כמו היום: לקום בבוקר מוקדם מדי ולהרגיש כאב ראש מזדחל, ואז לגלות שתבשיל שאהבתי התקלקל וששיעור יוגה מתבטל (נשמע כמו חמשיר אבל זה אמיתי...).
להתארגן לצאת מהבית 45 לפני הזמן. ואז לראות שאין סיכוי שאגיע באוטובוסים בזמן. (בפעם שעברה זה לקח לי 30 ד' והפעם לקחתי טווח ביטחון... איך זה קרה?! אה! קצר בתקשורת עם האפליקציה.
להילחץ וללבוש משהו שלא נוח לי (שהולך להציק לי כל היום). לרדוף אחרי האוטובוס שבדיוק הגיע, לעלות עליו ובדרך לגלות שהוא לא נכון ומאריך לי את הדרך בחצי שעה. לרדת. להודיע לרופאת שיניים שאגיע רבע שעה באיחור, אם זה עוד רלוונטי. היא בודקת אם יש סיכוי שאאחר יותר מזה "לא, מה פתאום." אני עונה.
מחכה לקו הנכון עוד 20 דקות. באמצע בודקת מונית, מבינה שזה עולה 50 ש"ח ומחליטה שבטח אגיע עם האוטובוס. לעלות על האוטובוס ולקנות "חופשי יומי" מנהג שלא כל כך בקיא בעניינים. לגלות בדיעבד שכרטיס שקניתי לא תופס לגבי שום מקום שאגיע אליו בהמשך היום (אבל לא נורא אני יכולה להקדיש עוד מספר שעות וללכת למשרדים שלהם כדי שיזכו אותי ב20 ש"ח... תודה ;) ) .
לחכות לאוטובוס הבא. לסרב למונית נוספת שמציעה לקחת אותי, מאמצע הדרך באותו סכום (50 ש"ח!! ל-5 דקות?) להגיע לרופאה באיחור של 20 דקות במקום 15 דק' ולגלות שעכשיו זה מאוחר מדי... ואפילו שהיא נורא מתוקה ורוצה לעזור לי אין לה שום סיכוי להכניס אותי יותר היום, וגם בשבוע הבא. ובאוגוסט (כל אוגוסט) היא בחופשה... בווווווווו... :(
זה השלב שבו רמות התסכול שלי עלו על גדותיהן ופשוט רציתי לבכות.
לפעמים זה מרגיש כאילו כל המלאכים שלי בשביתה. ואז אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה כל כך שולי, ובסופו של דבר, השיניים שלי בריאות, והגוף שלי בריא. ואם אני חושבת על השעות שאבדו ומרגישה שלא עשיתי עם עצמי עדיין שום דבר עם משמעות היום ואיזו הרגשה זה עושה לי בגוף... אז פתאום אני נזכרת שיש אנשים שעומדים במחסומים שעות שלמות כל יום וממתינים. ואיזו הרגשה זה עושה להם בגוף ומה זה מחולל לחווית הערך העצמי שלהם? ולרגע לחשוב עליהם ולשלוח ברכה של רצון טוב.
ופתאום להבין שאולי מי מבינכם שיקרא, יחשוב רעה על התחבורה הציבורית, ולהזכר שכבר מזמן (מזמן!) רציתי לשבח ולספר לכם שכבר חודשים אני בלי אוטו ודווקא נהנת מהשירות המצויין, ושהרפורמה של התעריפים מאפשרת לי להגיע ממש בזול מרחקים גדולים באוטובוסים וברכבות. ואיזה כיף זה שאני גם לא מזהמת וגם לא צריכה לטפל באוטו.
לפעמים זה מרגיש כאילו כל המלאכים שלי בשביתה. אפילו שאני יודעת שהם יודעים, יודעים יותר טוב ממני. ואז אני נזכרת להודות על כל הימים שהם עובדים במרץ מאחורי הקלעים בלי שאני שמה לב ומאפשרים לדברים לזרום בנועם ובשמחה.
תודה!
