משחק : אמת או שקר? סיפור מהחיים שלי. או לא. בקבוצת פייסבוק עסקית שאני שייכת אליה, הייתה משימה: לספר סיפור - אמיתי או מומצא - ועכשיו גם אתם מנחשים - אמת או שקר?
***
סבא שלי היה איש מדהים. אני עצמי גדלתי אצל שני הורים (מדהימים גם הם) שהם שכירים ושהיה להם ערך מאוד חשוב להביא פרנסה מסודרת הביתה עם כמה שפחות סיכונים. סבא שלי, לעומת זאת, היה עולם אחר לגמרי. הוא גם היה אמן וגם עם ידי זהב. הוא עשה רהיטים יוצאי דופן מעץ. והוא גם היה נפש חופשית כזאת, יזם בנשמה - אז העסק שלו פשוט פרח ושגשג. הזכרונות ילדות הכי כיפים שלי הם אצלו בנגריה - כשהייתי משחקת מחבואים או תופסת בין חלקי הרהיטים שהוא בנה.
כשהייתי בת 14 רציתי להרוויח כסף ולעבוד. תליתי הרבה מודעות של בייביסיטר (כאלה עם לשוניות של מס' טלפון לקריעה. זוכרים את הטריק הזה שנגוז מהעולם?). תליתי על העצים ועל לוחות המודעות והייתי מאוכזבת עד עמקי נשמתי שאף אחד לא פנה.
באותו שבוע ביקרתי את סבא בנגריה ושיתפתי אותו בתסכול שלי. האמת שגם הוא בעצמו היה נראה לי די עייף אבל רק בדיעבד אני מבינה מה עבר עליו. סיפרתי לו שזה לא הולך, שנכשלתי, וגם שאלתי אותו, בתור איש שהצליח כל חייו אם יש משהו שהוא ממליץ לי לעשות.
סבא שלי גם היה איש מאוד חכם והוא לא התפתה ישר לתת לי עצה ולהרביץ בי את התורה שלו אלא פשוט התחיל לשאול שאלות. הוא התעניין איך היה לי לתלות את המודעות.
"משעמם," עניתי. "וגם היה נורא חם. חוץ מזה אני שונאת לתלות מודעות וגם הייתי בלחץ מהמבחנים." - "למה את רוצה להיות בייביסיטר?". - "אני רוצה להרוויח כסף ליציאות." - "את זה אני מבין, אבל זה לא מה ששאלתי. למה את רוצה להיות ולשמור על ילדים קטנים." הוא הקשה. - "לא כזה רוצה, אין לי כל כך סבלנות." - "אז מזל שאף אחד לא חזר אליך." הוא ענה לי תשובה מפתיעה. "תראי איך אלוהים אוהב אותך ושומר עליך. מה כן בא לך לעשות?" - "האמת לא בא לי לעשות כלום. אני מותשת מכל הלחץ של הבחינות והלימודים. בא לי רק לנוח. אבל אני רוצה יותר כסף ליציאות." - "ובכל זאת, מה את אוהבת לעשות?" - "אני אוהבת לבוא אליך לכאן" עניתי מעוצבנת. "כי פה אני לא צריכה לעשות כלום. אני יכולה פשוט לנוח ולהיות איתך ולהרגע." - "אז תביאי את הילדים לכאן." -"מה??????" שאלתי בתדהמה. -"תעשי מה שאת אוהבת. מה אהבת לעשות כאן כשהיית ילדה?" -"לשחק מחבואים ברהיטים שלך ותופסת גובה וכל זה. זה היה ממש כיף." "אז תעשי את זה עם הילדים."
ישבנו שם ובהתרגשות התחלנו להעלות זכרונות ולצחוק ולגלגל את הרעיון. שבוע אחר כך הזמנתי כמה ילדים למשחקיה של סבא שלי והדרכתי אותם שם. זה בדיוק מה שסבא שלי - שכבר היה עייף, ככה הבנתי בדיעבד, מהעבודה לבד והיה זקוק ליותר חברה - זה בדיוק מה שהוא היה זקוק לו.
וזה הצליח. פתחנו עוד יום. וליום השלישי סבא שלי כבר הביא מדריכה נוספת כי אני הייתי בלימודים. קראנו למשחקיה שלנו "עץ החלומות" כי הכל היה עשוי עץ.
אני לא יכולה להגיד שזה היה העסק הכי מצליח ברחובות באותה תקופה, או שכל מי שגדל ברחובות יזכור את "עץ החלומות". אבל אני הרווחתי את הכסף ליציאות וסבא שלי קיבל בדיוק את מה שהוא היה צריך - עסק נוסף וצדדי שיוכל לאוורר אותו קצת מהלבד ועבודת הכפיים השוחקת. קצת צחוק של ילדים ושמחת חיים.
"עץ החלומות" פעל כמעט 4 שנים (!!) עד שהתגייסתי לצבא ועד שסבא שלי יצא סוף סוף לפנסיה. כשאני נזכרת בילדות שלי - ובסבא שלי זה אחד הזכרונות המתוקים והיפים - איך מהרגשה של כישלון - יצרנו ממש סטארט אפ ייחודי שלא היה כמוהו.
ומה שלמדתי מסבא שלי זה שעסק באמת מצליח הוא פרי של הנאה, חדוות עשייה ותשוקה. משהו שלא יכול היה להיווצר מהחוויה המתישה של תליית המודעות על העצים.
ועכשיו... מה אתם אומרים? אמת או שקר?
***
הרבה שקר. אבל גם הרבה אמת.
סבי ז"ל אכן איש מדהים היה, אך לא נגר וגם לא גר ברחובות. היות שגר בחיפה ואני ברחובות היחסים ביננו נשמרו לשבתות משפחתיים.
יחד עם זאת, כמו שרבים כתבו לי, אולי זה לא כל כך משנה אם הפרטים כאן נכונים או לא - יש בסיפור הזה אמת במובן המהותי שלה:
כשאנחנו נהנים, מחוברים לעשייה שלנו ומטפחים את מערכות היחסים החשובות שלנו מתוך הקשבה אמיתית פנימה - שם יש יש שגשוג.
עשייה שמחוברת למהות שלנו, לקצב הנשימה שלנו והיא נטולת מאמץ נקראת עשייה הווייתית.
אני חושבת שאפילו שהפרטים הביוגרפיים לא נכונים,
את האמת הזו הלב מזהה.