אני מזכירה לך איפה אנחנו: בפוסטים האחרונים אנחנו מדברות על הדינמיקה המבאסת שבה אנחנו מקבלות פחות ופחות יחס מהפרטנר. נעלבות, מתעצבנות ואומרות לו מה ש(אנחנו חושבות ש)בלב שלנו כדי להתקרב אבל התוצאה הפוכה... אנחנו רק מקבלות עוד פחות יחס כל הזמן.
בפעם הקודמת דיברנו על הילד והילדה הפנימיים. הבנו שגם אם יש לנו רצון טוב לתקשורת, זה עלול לצאת לנו בתלונה בגלל הילדה שבתוכנו
וש - תלונה היא לא דרך מוצלחת כל כך, בגלל שהיא מכווצת לחלוטין את הילד שבתוך הגבר שמולי וגורמת לו להתרחק עוד יותר.
אז מה לעשות כשאני מתוסכלת? אני רוצה להיות אותנטית כדי ליצר תקשורת טובה, אבל אם התלונה הורסת את הקשר, אז... איך לצאת מהלופ הזה?
היום אני רוצה לפתוח את האבולוציה של תלונה: איך נוצרת תלונה? מה היא בדיוק? איך לזהות אותה?
והכי הכי חשוב – מה לעשות איתה?
איך נוצרת תלונה:
בואי נתחיל בזה שלכולנו יש צרכים ורצונות וזה אחלה! זה חלק ממה שהופך אותנו לאנושיות :)
לעתים צורך שנראה לנו מאוד מאוד בסיסי לא יקבל מענה מהצד השני. למשל – הוא לא התקשר לשאול אותי איך היה לי בראיון העבודה היום, או לא קם לחבק אותי איך שנכנסתי הביתה. ועוד...
סביר להניח שצרכים ורצונות של כולנו לא התממשו כבר אי שם בילדות והילדה שבתוכנו כבר הפנימה את המסר ש... "לא כל מה שאת רוצה את מקבלת"
אז עכשיו... מה קורה לה (לילדה הפנימית) כשהיא לא מקבלת את המענה לצורך הבסיסי הזה? סביר להניח, וזה אצל רבות רבות וטובות מאיתנו שהנחת העבודה האוטומטית שלה תהיה שהצד השני ידע שזה מה שהיא רצתה או הצטרכה ואם הוא לא עשה את זה אז הוא לא רצה לספק לה את זה, כלומר שהיא לא מספיק חשובה לו. מזדהה?
יכול להיות שאפילו לא נקח בחשבון את האפשרות שהוא לא ידע כמה זה חשוב לנו, או שהוא ידע אבל יש לו קושי אמתי ומהותי לספק לנו את זה.
"זה ברור שזה מה שאני צריכה..." "אם הוא יודע, ולא נותן לי את זה, אז לא מספיק אכפת לו." " אין טעם לבקש את זה, זה היה אמור לבוא מעצמו, ואם זה לא בא טבעי אז לא צריך"
מוכר לך הטון הפנימי הזה?
מכאן, הדרך להיעלבות קצרה ממש.
אנחנו מחניקות בתוכינו את הצורך ואת הכאב על כך שלא התממש עד שהוא עולה על גדותיו.
ובסופו של דבר יוצא החוצה בתלונה: "למה לא התקשרת אלי היום?" "אף פעם לא אכפת לך ממה שעובר עלי!"
מה זה בדיוק תלונה? כשאני מעבירה לצד השני את המסר שאני סובלת בגלל שהוא לא עשה משהו שציפיתי שיעשה ולכן הוא לא בסדר. איך לזהות אותה: יש לה טעם וטון מיוחדים ששווה להכיר. ואפילו אם אני עוטפת אותה במילים יפות, המסר נשאר זהה: "אני סובלת בגללך". מילים כמו "למה? איך?" הן הרבה פעמים תפאורה יפה לתלונה. (למשל "למה לא סידרת את הבית?" זו לא באמת התעניינות אלא תלונה. והפגיעה של משפט כזה כואבת באותה מידה אם לא יותר... ) אז מה לעשות עם התלונה שבתוכינו?
דבר ראשון חשוב להכיר בזה שזה מה שזה: תלונה. אנחנו חושבות שאנחנו אותנטיות ברגע הזה, אבל האמת היא שאנחנו רחוקות מאוד מעצמינו ולכן גם מרחיקות אותו. (זוכרת? הילד הפנימי שבו שומע ברגע הזה רק "אתה לא בסדר" ולכן עסוק בהתגוננות ולא פנוי בכלל לשמוע את הכאב שלי)
למה זה לא אותנטי? כי הדבר האותנטי באמת היה לשתף בצורך הפגיע שלי ולא לשפוך את הכעס שלי על זה שהתאכזבתי.
העניין הוא שלרובינו קשה לשתף בצרכים הפגיעים שלנו.
לרובינו קשה לומר: "אני צריכה שתתקשר אלי היום אחרי הראיון לבדוק מה שלומי" "אני צריכה שתקום לחבק אותי כשאני מגיעה, זה נותן לי חוויה שאני חשובה לך" או אפילו "הייתי צריכה שתתקשר היום, הייתי במתח אחרי הראיון והיה לי קשה להכיל את המתח של עצמי... אולי חבל שלא אמרתי לך את זה"
למה? כי זה פגיע... זה מסכן את הילדה הפנימית בזה שהיא תחווה אכזבה גדולה יותר – אם הבקשה שלה לא תענה. או דחייה. או שהכאב שלה לא יקבל הכרה. אבל האמת היא, שזה המפתח ליחסים אינטיימיים. כי יחסים זוגיים הם מפגש של שני לבבות חשופים. ואם לא נעז להביא את עצמינו פגיעות יהיה לצד השני מאוד קשה להתחבר אלינו ולהתאהב בנו.
איך להפוך את התלונה לתקשורת שיוצרת קרבה וחיבור?
על זה בפוסט הבא והאחרון שלנו במיני-סדרת המיילים "איך לצאת מהדינאמיקה המבאסת וליצור חיבור וקרבה".