כשאני נזכרת בשנים (הרבות) במהלכן חיפשתי זוגיות (וחיפשתי וחיפשתי) אני תמיד חושבת על הביצה של התרנגולת. התרנגולת דוגרת על ביצה זמן ארוך ומבחוץ זה נראה ששום דבר לא קורה. רגע לפי שאפרוח בוקע לעולם - היא עוד עלולה לחשוב לעצמה: "אני דוגרת פה כל כך הרבה ושום דבר לא קורה... הביצה נראית בדיוק אותו דבר." מזל שהיא לא מתייאשת.
אם יש תקופה שלא הייתי חוזרת אליה – זה לחיפוש זוגיות, דייטים וכל מה שמסביב. למרות, ואולי בגלל, שהייתי שם הרבה שנים - אני מסתכלת בהערצה על נשים שנמצאות בשלב הזה. איך יש להן את הכוח? דווקא בגלל שהייתי שם הרבה שנים אני יודעת מתוכי כמה זה קשוח.
אולי לא לכולן, אבל ככה זה היה בשבילי ואני יודעת שיש הרבה כמוני.
למה זה כל כך קשה?
דבר ראשון - עבור מישהי שרוצה להיות בזוגיות - להיות לבד זה פער מתסכל, והרבה פעמים יש שם קושי גדול.
הבנתי את זה יותר טוב דווקא כשכבר נכנסתי לזוגיות הקבועה שלי, ואחרי זמן מה כשהגוף שלי עיכל את גודל הבשורה: הנה הרגליים שלי עומדות על חוף מבטחים, אני בזוגיות תומכת, יש לי שותף לחיים, מקום בטוח להניח בו את הראש, אני שייכת. הגעתי. משהו בי התחיל להירגע.
איך נראה יום כשאני קמה שקטה ושמחה ולא במועקה? הרבה יותר קל, זורם ויצירתי בכל מובן. פתאום הבנתי שבמשך שנים הלכתי במאמץ כמו נגד הרוח ופתאום מישהו עצר את הרוח הזו ויכולתי – פשוט - לרוץ. בכיף בקלילות.
כמה מתח נחסך ממני – פשוט מלהיות ביחד. פתאום הבנתי כמה עבורי הרווקות הייתה מסע מפרך - לרומם ולפמפם את האנרגיות שלי באופן יום יומי. הלבדות, התלישות, הכבדות...
אני מאחלת לכל אישה (או גבר) שמחפשת זוגיות וחסרה אותה – למצוא ולהרגיש ככה: הנה, ככה החיים שלי כשזה פשוט וקל. לא שאין אתגרים, או ריבים או קשיים... יש.. ככה זה כששני אנשים. אבל זה משהו אחר לגמרי בשבילי.
***
דבר שני שהופך את תקופת החיפוש לכל כך קשה – זה שבדרך כלל היא מפגישה אותנו עם הרגשות הכי קשים.
המבוכה - זה גם ככה מביך ולא קל להיפגש עם אדם חדש, לפחות לחלקינו. אבל הפעם זה אדם שמסתכל עלי ובודק – האם אני מתאימה להיות האישה של החיים שלו? האם אני מתקבלת? האם אני מושכת בעיניו? כמו מבחן מתמשך, ראיונות עבודה סדרתיים - זה מתכון אידיאלי להעלות את כל הפינות החשוכות של הספק העצמי והביקורת העצמית.
הפחד - זה באמת מפחיד להתייצב מול הוועדה להתקבלות זוגית – אני עוברת או לא? אני יותר מדי – פחות מדי – אני לא מספיק? אני עושה את המקסימום: עוברת תהליכים להתפתחות, מוציאה מהיופי שלי את הטוב ביותר - הצלחתי או נכשלתי? פחד אלוהים. ומי בכלל יכול לעבור וועדה כשהוא משקשק?! לפחות מבפנים, כי כלפי חוץ – עסקים כרגיל - אני מחייכת, שותה עוד שלוק מהקפה – מנסה להוציא מעצמי את המיטב.
והאכזבה – כי באתר ההיכרויות הוא נראה היה בול בשבילך. זימון מהמלאכים והכוכבים. התמונות שלו חמודות ומראות את עומק עיניו הרך. הוא כותב בפרופיל שהוא מתעניין ואלה בדיוק התחומים שלך. זהו – הפעם זה חייב להיות מפגש מיוחד. אבל עוד כשאת רואה אותו מרחוק – משהו זועק מתוכך: "זה לא, לא זה לא."
ועזבו אתכן מהשאלה איך ראוי ומכבד להתנהג עכשיו – להישאר לערב שלם של דייט מעושה או לומר בישירות ברגע שהבנת (לא נכנסת לזה עכשיו) אבל מפח הנפש. כמו ילדה שביטלו לה את יום ההולדת. זה מטלטל את הלב לא פחות מלקבל סירוב מהצד השני. ואיך מוצאת שוב את האנרגיות להתחיל מחר מחדש ולהיכנס שוב להיכרויות? שוב הרגשה שהולכת נגד הרוח – הכול מאמץ. בואי נתחיל מלהתלבש לעבודה ולשטוף פנים... אחר כך נראה.
אבל לפעמים הדייט הראשון כן צולח, וגם זה שאחריו. ומתחילה להתפתח חוויה של חיבור ואפילו התרגשות. אולי ממש פרפרים בבטן. משהו קורה. ואיתו גם מתח, חוסר ביטחון אדיר וחוסר וודאות. רוצה להיקשר ומפחדת כי אני לא יודעת אם הוא יישאר.
הוא יתקשר? נצא מחר? הוא מעוניין? אפשר לסמוך על זה? ואולי זה ייגמר בשבר כמו כל הפעמים קודם? איך להעז לפתוח שוב את הלב? ומתי? ומצד שני איך אפשר להתחיל היכרות טובה ומשמעותית כשהלב שלי כל כך מכווץ?
וכבר יש משיכה, אז לאפשר מיניות או לחכות עם זה? מצד אחד – כבר בא לי. מצד שני אני יודעת שאז אני אקשר אליו יותר וזה ישבור אותי יותר אם זה ייגמר, הרי אומרים שגברים ונשים עובדים אחרת בעניין הזה. מצד אחד עדיין לא מרגיש לי מספיק נוח. מצד שני – הוא כבר ממש בעניין, אולי אני צריכה לשחרר קצת ולזרום? מצד אחד – אני עוד לא בטוחה שהוא הסגנון שלי. מצד שני רק אחרי שתהיה קרבה גופנית אני אדע אם יש ביננו באמת חיבור. איך אני יכולה להחליט לפני כן?
ובכלל איך אני יכולה להחליט. הוא לא מושלם בעיני אבל מי מושלם בעולם הזה? הגיע הזמן להפסיק לפסול את כולם. אומרים שאני בררנית מדי ואני צריכה להתפשר. אז להמשיך את ההיכרות איתו למרות שהוא לא ממש מדליק אותי? אולי לוקח לי זמן להתאהב. למה בנות אחרות יכולות להימשך לכל מני סוגים של גברים ואצלי זה לא עובד ככה? אז על מה להתפשר ועל מה לא? אם אני לא מרגישה עכשיו שום התאהבות – לתת לזה עוד הזדמנות או לשחרר? לאיזה קולות בתוכי להקשיב?
ועל כל אלה נוספים עם השנים הקולות שקשורים להקמת משפחה, פוריות ולחץ זמן. הדאגה להישאר מאחור ולפספס את השנים הפוריות. כאב הלב, אפילו הקנאה - מלראות חברות שכבר התחתנו והביאו לעולם ילד ראשון, ילדה שניה ושלישית. הנה משפחה שלמה לנגד העיניים. ולא אחת - הרבה. כמה זמן עבר ואני עדיין באותו המקום בזמן שכולם מתקדמים?
ואולי גם המבוכה ואפילו הבושה – להיות זאת שעדיין לבד. להגיע ככה לאירועים – של חברים, של משפחה. "היא, מה לא בסדר אצלה?" את מדמיינת בראש שלך את המחשבות של הדודים וזוגות החברים.
והתמודדות עם משברים של פרידה. וגעגוע. כאב עמוק ותסכול ששוב אני שם. ולהיות חשופה גם לגברים פוגעניים, מטרידים, מנצלים. לא תמיד זה גלוי מהרגע הראשון. לפעמים רק אחרי שכבר כל כך השקעת והתחברת את מגלה את הפנים האמתיים של מי שהתאהבת בו עד מעל לראש... ואיך לסמוך אחר כך שוב על גבר אחר? ויותר מכך - על החושים והאינטואיציה שלך?
ודבר אחרון לבינתיים: זה מייאש. כי אין שום ציר התקדמות גלוי שבו את יודעת שאמנם קשה ולאט, אבל את מתקרבת צעד צעד למטרה.
אין ציר כזה בכלל! להפך.
אחרי 20 שנה, חוץ מכמה קמטוטים סביב העיניים זה נראה כלפי חוץ אותו דבר. עדיין לבד - עדיין כמהה.
אולי עברת כבר המון תהליכים, אצל המאמנים והמאמנות הטובים ביותר, הגעת להרבה תובנות, שחררת תפיסות, חשבת חיובי, האמנת שאוטוטו זה מגיע. אבל כלפי חוץ המצב עדיין נראה לך תקוע, כמו אותה הביצה של התרנגולת - אי אפשר לראות התקדמות. האם אני באמת מתקרבת אל האושר שלי? מבחוץ זה נראה בול אותו הדבר. עוד שנה שאני מכבה נר יום הולדת ומייחלת לאהבת חיי.
***
אלה רק חלק מהחוויות, של חלק מהנשים, וברור שלא כל אחת חווה הכול ואת כולן (למרות שאני חייבת להודות שעבורי הכול פחות או יותר מוכר). את חלקן כתבתי ממש מתוך עולמי ואת חלקן מתוך אינספור שיחות עם נשים לאורך השנים בקליניקה ומחוץ לה.
מעל 20 שנים הייתי בתוך הדבר הזה - חיפוש זוגיות. חלק מהשנים האלה היו כבר בתוך מערכות יחסים משמעותיות שנראו לי כמו "קצה המסע" שייגמר בהקמת משפחה. חלקן עברו בשיקום משברונות לב כואבים מנשוא וחלקן בהרבה כמיהה וגעגוע לזוגיות.
ועם כל ה"ניסיון" שיש לי בזה, אני אומרת חד משמעית, לא התחשלתי. אם חלילה משהו היה משתנה בנסיבות חיי והייתי נאלצת שוב לחזור לחוויה הזו – זה היה קשוח בשבילי גם עכשיו.
בנקודה כלשהי בזמן – פגשתי את ליאור. זה היה אחרי הרבה תהליכי התפתחות ומודעות שעשיתי בתחום הזוגי ואני נוטה לייחס לכל העבודה הפנימית את הקרקע שאפשרה למפגש והחיבור ביננו להתגשם. עם זאת – לעולם לא אדע באמת – מה היה קורה אילו לא הייתי נערכת ככה. האם המפגש ביננו הוא פרי כל העבודה הפנימית שעשיתי או שכוחות גדולים ממני – החליטו לגאול אותי ולתת לי הזדמנות להתחבר לאהוב שלי.
ככה או ככה, משהו ברוח החזקה שכנגדה הלכתי נעצר יום אחד ואינספור כוחותיי התגלו והתפנו ליצירה, שמחה וחיים. זה בדיוק מה שאני מאחלת לכל אחת ואחת שמזדהה אפילו עם חלק מהדברים שכתבתי ומייחלת להתחברות הזוגית שלה.
אני כואבת אתכן מצד אחד את הקושי ומעריצה אתכן על הכוחות. ואולי מהמקום הזה – יש לי תשוקה להקל על המסע המפרך הזה ולתת בו יד.
