בפרק הראשון ראינו שאין ממש דבר כזה "להעריך את עצמי גבוה", אלא להתחבר למהות עמוקה שבי. הבטחתי שאסביר איך לעשות את זה אבל לפני כן, בואו נרחיב את הפרספקטיבה עוד קצת.
בואו נסתכל קצת יותר מקרוב ואינטימי על אשליית הערך העצמי. אני הולכת לשתף אותך ממש מתוך עצמי.
עם יד על הלב, אני יודעת טוב טוב מה זה להעריך את עצמי נמוך...
את מכירה את זה שיש לך "משהו" (עבודה, זוגיות, בית, כסף, חברות) ואת מגישה טוב עם עצמך סך הכל, ואז פתאום אין לך את "המשהו הזה" (עבודה, זוגיות, בית, כסף, חברות) ופתאום את מרגישה הרבה פחות שווה?
למשל, יש לך בן זוג. ואת מרגישה אחלה עם מי ומה שאת בעולם, גאה בעצמך והכל. את חושבת על עצמך מחשבות טובות שאת אישה נהדרת ומוצלחת. ואז אתם נפרדים.
ופתאום את כבר לא בטוחה מה את שווה בכלל,
תוקפות אותך כל מיני מחשבות של חוסר ערך עצמי.
את מתחילה להתהלך בראש מורכן,
אולי אפילו בהרגשה שאת צריכה להתנצל על מי שאת,
לפעמים לא רק בשדה הרומנטי,
הספק בערך העצמי שלך מחלחל אל כל השדות...
מכירה?
איזה מוזר זה, לא?
הרי "מי שאת" לא באמת השתנתה! הדבר היחיד שהשתנה זה מה "שיש לך", אבל לא "מי שאת". זו אותה אישה שהייתה איתו, ואותה אישה שלא...
את מזהה את האבסורד?
אני רוצה לשתף אותך במשהו אישי... זה קצת קרה לי השבוע!
בחודשים האחרונים הקליניקה שלי הייתה מלאה לגמרי, כל המקומות של האימונים האישיים היו תפוסים. (במילים אחרות יכולתי לומר ש "יש לי" הרבה מתאמנות) ופתאום השבוע, במין הצטרפות מקרים כזו - שלוש מתאמנות סיימו תהליך מסיבות שונות.
אחרי השלישית... פתאום תקף אותי מין צונאמי פנימי כזה של "חוסר ערך עצמי"... ממש ספק עצמי בחשיבות שלי ובמי שאני. פתאום הרגשתי יותר מעורערת, חסרת כוחות ובספקות עצמיים. (ואגב, זה לא שהן העבירו ביקורת וחוסר שביעות רצון עלי, הן דווקא היו ממש מרוצות והוקירו כל מה שקיבלו. זה לא העניין. הן פשוט סיימו, כל אחת מסיבתה) ולא משנה שמתאמנות (וגם התאמנו) אצלי בעבר עוד הרבה נשים אחרות, וגם לא משנה שאני יודעת שהנוכחות שלי בעלת ערך בשדות אחרים, חוויית הערך שלי התערערה לרגע. משהו במה ש"היה לי" נגוז וזה השפיע על כל התפיסה של "מי אני".
אני כבר מיומנת בזה, מכירה את הבורות שלי, ובזכות כל העבודה הפנימית שאני עושה לאורך השנים, יכולתי לראות את המגמה הפנימית הזו ולחזור לעצמי מהר. אבל ברור שלפני כמה שנים טובות זה עלול היה לפגוע ממש בחוויה שלי את עצמי. איזו אשליה ענקית, לא?!
הרי מי שהייתי לפני שבוע זו כמעט בדיוק אותה יערה (חוץ מכמה תאים שהתחלפו להם).
בפרקים הבאים אני הולכת לכתוב לך על התסריטים המרכזיים שקורים לנו ברגע כזה של חבטה בערך העצמי, איך אנחנו מנסות להחזיר לעצמינו את חוויית האונים, למה זה לא עובד ובאיזה דרכים אחרות זה כן יכול לעבוד.
אבל בינתיים– אני בעיקר מזמינה אותך להתחיל להביא מודעות למקום הזה ולזהות מתי את נופלת לאשלייה הזו ש"מי שאת" מותנה במה שיש לך.
ולא רק במה שיש לך - זה נכון גם לגבי הישגים (גם ההצלחות שלנו לא קובעות את מי שאנחנו), וגם לגבי הערך שאת נותנת לאחרים (אנחנו לא באמת צריכות להצדיק את הקיום שלנו בזה שאנחנו בעלות ערך למישהו אחר).
את יכולה לראות את זה?
המהות הפנימית שלנו היא באמת בלתי תלויה ב"מה שיש" לנו, בהישגים שלנו ובכמה שאנחנו מעניקות לאחרים.
אני ממש מזמינה אותך לשאול את עצמך שאלות: עד כמה חוויית הערך העצמי מותנית במה שיש לי? עד כמה חוויית הערך העצמי שלי מבוססת על ההישגים שהישגתי? עד כמה חוויית הערך העצמי שלי מותנת בערך שאני נותנת לאחרים?
ומתוכן נגזרת שאלת השאלות - האם אני יכולה לדמיין מצב שבו אני מחוברת למהות העמוקה שבי, חווה את עצמי ראויה ושלמה בהיותי - באופן בלתי תלוי בכל אלה?