אז ראינו שכל הקונספט של "ערך עצמי" זה בכלל סוג של אשליה (כי מי בכלל יכול להעריך את הדבר המופלא הזה, הפנומנה האנושית, או למדוד אותו ביחס למשהו אחר).
ראינו שבכל זאת אנחנו עושות את זה כל הזמן (מודדות את עצמינו) ושהמדד שלנו הרבה פעמים הוא "מה השגתי" (אפילו שמה שיש לי יכול להשתנות בין רגע, והמהות שלנו היא דבר הרבה יותר יציב.)
ראינו שכשמשהו שהיה לנו (עבודה טובה, זוגיות וכיו"ב) – אבד, אז הרבה פעמים אנחנו חוות טלטלה בערך העצמי ומרגישות הרבה פחות ראויות. (מוזר לא? לפני רגע הערכתי את עצמי ופתאום כל הערך שלי השתנה כי משהו חיצוני לי נגוז...?)
ראינו שברגע הזה של חוויית ערך עצמי נמוך, הנטייה האוטומטית שלנו היא לנסות להשיב לעצמינו הרגשת ערך עצמי גבוהה, ושיש כל מיני אסטרטגיות: לרצות אנשים אחרים, לכבוש פסגות והצלחות, להשיג מטרות ועוד.
ראינו גם שכל האסטרטגיות האלה לא עובדות... למה? כי ככל שאנחנו "עובדות" בלהחזיר לעצמינו חווית ערך עצמי, אנחנו תמיד פועלות מתוך תפיסה שהערך העצמי שלנו הוא משהו שעלינו להוכיח אותו. משהו מותנה שאיננו באמת שלנו.
בנוסף, ככל שאנחנו מתאמצות לרצות אחרים ולכבוש הישגים - ככה אנחנו נעשות מותשות. לא מלכות. ועל זה בדיוק אני רוצה שנרחיב היום.
המפתח השני לחוויית ערך עצמי גבוה: נראות של הצרכים.
אז הערך העצמי שלנו חטף חבטה ואנחנו מרגישות "פחות". אם התגובה האוטומטית שלי עכשיו היא להצדיק את הערך שלי על ידי ריצוי של אנשים אחרים (בוס, הההורים, חברות) סביר שאמצא את עצמי מתאמצת, משקיעה בזה זמן ומשאבים. יכול להיות שאעבוד זמן נוסף כדי שהבוס יהיה מרוצה, או שאפגש עם חברה בלחץ כדי שהיא תהיה מרוצה או כל דבר אחר.
סביר שברגעים הראשונים, ארגיש סיפוק כשהצד השני יהיה מסופק, אבל האמת היא שזה בור ללא תחתית. ברגע הבא ארגיש שיש עוד משהו שעלי לעשות, וככה אתהלך מריצוי אחד לשני. אני לא מתהלכת באמת עם חווייה שאני ראויה. סביר שכשלא מרוצים ממני אפילו לרגע אז אני חווה מצוקה גדולה. כך שהשקט הנפשי שלי הולך ומתנדנד בהתאם לשביעות הרצון של הסובבים אותי.
אותו דבר ביחס להישגים. אולי איבדתי זוגיות, ועכשיו, כשאני מרגישה "שווה פחות", פתאום יש לי דחף להשקיע בעסק, להביא אותו לתוצאות גבוהות יותר. אם מה שמניע אותי זה הרצון להוכיח לעצמי כמה אני דווקא כן שווה – סביר שלא משנה כמה העסק יגדל או לאיזו משרה בכירה אתקדם, הבור הפנימי יתמיד ואפילו יעמיק.
וחלק מהסיבה שזה קורה היא שאם ניקח על עצמינו משימות מתוך הדחף להצדיק את הקיום שלנו, אין כמעט סיכוי שלא נעמיס על עצמינו. ואם נעמיס על עצמינו, אין כמעט סיכוי שבאמת נראה את עצמינו וניתן מקום לצרכים שלנו.
אגב, חשבתי לכתוב לך את זה בזמן שאני אוכלת צהריים. פתאום אני קולטת כמה מהירה ומצומצמת הארוחה שלי! בגלל שרציתי להספיק לבצע עוד משימה, הזנחתי את עצמי ופשוט אכלתי משהו זריז. ברגע שהבנתי את זה – התאפסתי. קמתי וחתכתי לי גם עגבניה ומלפפון לסלט, וישר הרגשתי קצת יותר מלכה.
כשאנחנו מונעות מתוך מחשבה שמה שייקבע את הערך שלנו הוא התוצאה של מה שאנחנו עושות ומשיגות, אנחנו יכולות למצא את עצמינו בטרללת של עשייה שממש קוברת את הצרכים שלנו מתחת לפני השטח. מכירה את זה שאת דואגת לכולם חוץ מלעצמך?
מי זו שעושה דברים בקדחתנות? זו לא המלכה שבתוכינו ... זו המשרתת!
ולא, גם אם כל מה שהיא עושה הוא בעל ערך עצום בעולם, זה לא גורם לה להרים את הראש בגאווה ולשאת את הכתר, אם זה בא על חשבונה. למה? כי אם היא לא נושמת מרוב קדחתנות אז היא פוגעת בעצמה תוך כדי...
מה כן יניח לה מחדש את הכתר על הראש? זה שהצרכים שלה יקבלו נראות.
אז מה אני מציעה? מדי פעם במשך היום, עצרי לרגע, ותתענייני בעצמך: "מה אני צריכה עכשיו?" אולי תגלי שדרושה לך כוס מים, שעת מנוחה, שיחה עם חברה. כמובן שאם אפשרי לתת לזה מענה – זה נהדר. זה נכון, לא תמיד אפשר לעצור לשנ"צ באמצע העבודה, אבל אפשר לשים כוונה לתת מענה, אפילו חלקי. אולי 5 דקות של עצימת עיניים בישיבה על כיסא?
אני סומכת עלייך שיהיו לך רעיונות איך לתת לעצמך איזשהו מענה, אפילו חלקי. ומה שיפה זה שעוד לפני שסיפקת את הצורך, עצם זה שראית אותו, עצם זה שהכרת בזה שאת זקוקה לזה - זה כבר משנה פלאים את החוויה הרגשית הילדה הפנימית בתוכך מרגישה: "הנה ראו אותי, אני חשובה"
אז היא מרגישה ראויה שווה, חשובה. וזה ישר מקרין החוצה ומושך למרחב שלה, כן, אפילו אהבה.