הי יקרה,
אני שומעת את זה כל הזמן ומכל עבר, כמה זה קשה. דווקא החגים, דווקא הביחד המשפחתי הזה. והנה
זה שוב מגיע, עוד חג... עוד פעם שולחן גדול אולי עם אחיינים ואחייניות, אולי עם מבטים של הורים שמאחוריהם השאלה המוטרדת, הדואגת "מה יהיה?", אולי אפילו נסיעה ארוכה חזרה הביתה לבד בערב... כדי להיות שוב בבית ריק. עוד חג שאת שמה תפילה וכוונה שזו הפעם האחרונה ובפעם הבאה את כבר מגיעה עם בן זוג...
כמובן שאני כותבת לך מתוך עולמי, מתוך ההרגשה שהייתה לי כשהייתי רווקה, מתוך חוויות שאני שומעת מתלמידות ומתאמנות, ואולי את חווה את זה לגמרי אחרת ממני, ואם ככה – הרי שאני ממש שמחה בשבילך.
אבל אם משהו מזה כן מהדהד ומדבר אלייך – אז אני רוצה לשתף אותך בכמה טיפים שממש עזרו לי בכל שנות הרווקות שלי, לעבור את החגים בשמחה ולצאת עם נעימות בלב.
רוצה לשמוע?
לזכור שאת נורמלית לגמרי! כן, אולי במשפחה שלך כל האחים והאחיות כבר נשואים. אולי את מרגישה שמסתכלים עליך כמו ה"מוזרה", זו ש"יש לה בעיה" ו"מה אצלה לא בסדר", אבל לא. זה שאת לא בזוגיות כרגע ממש לא אומר שמשהו אצלך פגום, חסר או דפוק. זה פשוט אומר שטרם מצאת את ההתאמה הזוגית שלך. ואת ממש לא מוזרה. יחד איתך יש אינספור נשים מדהימות, עוצמתיות, מעוררות השראה ו.... רווקות. וכן, יכול להיות שיש לך גם מה ללמוד בדרך לשם אבל נחשי מה? אני מכירה אינספור נשים שלא למדו שום דבר על זוגיות והן בזוגיות ומצד שני אני מכירה אינספור נשים מודעות ומעמיקות שרוצות זוגיות וחסרות אותה. אז לזכור – זה שאת באה לבד לא אומר שום דבר עלייך, על מי שאת ובטח שלא על הערך שלך.
להישאר בקשר עם הנשימה ועם תחושות הגוף שלך: יכול להיות שעוד לפני שלחצת על ידית דלת הכניסה לבית ההורים כבר משהו בנשימה שלך קצת התכווץ. את כבר מכירה את המבט, את מכירה את ההרגשה, כבר באת עם הלבדות מהבית. זה רגע לשים לב לנשימה, אולי אפילו לקחת כמה נשימות עמוקות. אם יש מועקה אז רק להרגיש אותה, לתת לה מקום. וזה הכול. מדי פעם במהלך הערב לחזור אל הנשימה, לטפח אותה במידה שנעצרה או התכווצה. לקחת עוד נשימות עמוקות.
אם את מוצפת אז לכי לבכות. לא חסרים חדרים בבית, ואם חסרים אז תמיד יש שירותים, שם אף אחד לא ישאל אותך כלום. זכותך. כל בכי שעומד בגרון עדיף לשחרר, יותר מכך – זו הזדמנות, לפרוק, את תרגישי אחר כך הרבה יותר קלה. ואם מה שמטריד אותך זה האיפור – אז פשוט תדאגי שהעיפרון והמסקרה יהיו בכיס.
מכירה את העבודה עם הילדה הפנימית? אם לא, דלגי על הסעיף הזה. אבל אם כן – תפסי אותה לשיחה לפני הארוחה, נניח אחר הצהריים. דברי איתה והכיני אותה מראש. את יכולה להגיד לה משהו כזה, פחות או יותר, במילים שלך: "את מתוקה ונפלאה, אני אוהבת אותך הכי בעולם, אני יודעת שלא בא לך לבוא, שקשה לך, אני אהיה איתך כל הערב, את תמיד יכולה להיתמך בי. תשתפי אותי בכל רגע איך את מרגישה, אני איתך." ולחבק אותה כמה שהיא צריכה, כמובן גם במהלך הערב עצמו.
להשתמש בכל העוגנים שיש לך – כל דבר שתומך וממלא אותך בשמחה. בא לך לשחק עם אחיין שלך בלגו במקום לשבת עם כל זוגות המבוגרים ליד השולחן? בא לך להיות במטבח ולשטוף כלים כדי להתאוורר מכל המשפחתיות הזו? מצאת משהו שהצחיק אותך? בא לך לספר על משהו שאת גאה בו בעבודה? כל דבר שמקליל, שמעצים אותך ושמסיב לך הנאה. תני לעצמך גם תמיכה כזו. קוראים לזה... חמלה.
ואחרון אחרון חביב, תזכירי לעצמך כל הזמן כמה את מדהימה, נדירה, עוצמתית, מיוחדת. את ממש יכולה לעשות עם עצמך תרגיל הכנה ולהיזכר עוד בבית בכמה דברים בחייך שאת גאה ושמחה בהם. אלה האוצרות הפרטיים שלך, תני להם ללוות אותך לאורך הערב ותמשכי מהם כח כל פעם שמשהו קצת מכווץ אותך.
וכן.... יכול להיות שפתאום יתחילו לדבר על חיתולים ותמצאי את הגרון מלא דמעות, את יכולה ללכת להתפנות בשירותים. וכן... יכול להיות שמישהו יזרוק הערה חסרת טקט לחלוטין כמו "גם השנה את לבד" ואת תקפאי במקום, אבל את כבר יודעת לטפל בנשימה שלך ולהפשיר. הטיפים האלה יעמדו לרשותך בכל מצב שלא יהיה. כי מה שחשוב זה שאת תצאי מועצמת מהמפגש המשפחתי ועם לב שמח לחזור הביתה. לא לבית ריק, אלא לבית שמלא באור, האור שלך.
אז תספרי לי איך היה החג שלך ואיך השתמשת בטיפים האלה,
שיהיה לך חג שמח,
באהבה,
יערה
