"כמיהת הלב היא להפתח" אני זוכרת ששמעתי את המשפט הזה אי אז, והרגשתי אותו (את הלב) מהנהן: "כן, נכון, סוף סוף מישהו מבין אותי, זה בדיוק מה שאני כל כך משתוקק".
משהו בלב ננגע ונרגע. "נכון". הנהנתי גם אני איתו. כמיהת הלב היא להפתח.
ועם ההכרה בתנועה הטבעית הזו של הלב, הגיע גל של חמלה: זה לא הופך אותי ילדותית, תמימה, תלותית, אם אני כל-כך כמהה לחיבור. זה הופך אותי לאנושית.
אני חושבת על כל הפעמים שבהן זיהיתי מישהו שנראה לי... "מתאים לי בדיוק" והתרגשתי כל כך בתוכי, והתלהבתי ושמתי עליו תלי תלים של תקוות, (לעתים רבות העמסתי גם עליו, ובמקום לפגוש אותי בהוויה הכי איכותית שלי, הוא פגש מישהי אינטנסיבית שההתלהבות שלה מכבידה) והתעלמתי מתמרורי אזהרה בדרך. כאלה קטנים, שנוח יותר לא לראות. (תמרורים שמסמנים לי שהחיבור המושלם שאני מזהה, יש בו גם סדקים וקמטים)
פעמים רבות הקשר לא צלח את שבועות ההתרגשות הראשונים.
ההוויה שלי, היוצאת מגדרה, לא באמת עשתה לו טוב...
פעמים אחרות התעוררתי חודשים או שנים אחר כך,
בזמן הפרידה,
ואמרתי לעצמי...: "הרי ראיתי את זה אז! איך לא השתהיתי, בחנתי, עצרתי, בדקתי יותר...?"
והתשובה היא, שכמיהת הלב היא להפתח.
הרצון להתמסר כבר לקשר זוגי, גרם לי לטשטש דברים שהפריעו לי – קטנים כגדולים.
ולדמיין, ממש לדמיין, שלמות בתוך המורכבות.
המייל הזה מוקדש לכל אותן מכן, שנוטות להתאהב, להתלהב, להתרגש, להאמין ש...הנה זה בטוח האחד! להתמסר ללב הדופק על 300 קמ"ש להיות מלאות באנדרנלין משכר שנוצר מרפרופי כנפיים של פרפרים בבטן.
הי, אני אחת מכן.
אבל גם אם אתן לא בדיוק כאלה... אני מאמינה שהילדה הנרגשת קיימת בתוך כולנו, גם המאופקות ביותר. אז תישארי איתי עוד קצת.
התרגשות זה דבר נפלא ונהדר, וכמיהת הלב הזו, מקסימה ואנושית.
הבעיה היחידה היא כשאנחנו מתבלבלות בתפיסת המציאות שלנו מרוב כמיהה, ושמות על האדם שמולינו ציפיות שעדיין לא מחוברות ליחסים או שבכלל לא תואמות את האדם האמתי שהוא. ומתמסרות כשעוד לא הגיעה העת. וזה יכול לקרות.
ואז מה?
אנחנו נמצאות במסלול ישיר לעבר שברון לב. או בגלל שהאיש בכלל לא מי שאנחנו מדמיינות שהוא (ויש לו צדדים שממש לא מתאימים לנו). או בגלל שאנחנו לא מבחינות שהוא עוד לא בחר בנו כמו שאנחנו בחרנו בו. או בגלל שמרוב התלהבות והתרגשות אנחנו נכנסות להוויה שנאחזת בצד השני ומאבדות את מרכז הכח של עצמינו.
אז מה אני מציעה...? נסי להתחבר רגע לחוויה קודמת שבה הרגשת התלהבות והתרגשות שעלתה על גדותיה. התלהבות, התרגשות, התאהבות – הן חוויות שמלאות בתחושות. להבדיל מתחושות מכווצות וכואבות שדיברתי עליהן בעבר, הרגשות האלה מאופיינים דווקא בתחושות מענגות – רטטים, זרמים, התרחבות.
אבל, המסתורין הגדול, הוא שבדרך כלל גם תחושות נעימות כאלה, קשה לנו להכיל! אנחנו מאבדות את הנינוחות שלנו בתוכן ומתוך הקושי להכיל אותן אנחנו משפריצות אותן החוצה. איך? אנחנו ממהרות כבר לרוץ קדימה להתמסר, להתחייב, לדמיין את החתונה, לרצות להיות יחד כל הזמן. מדברות הרבה, מביעות מילים של אהבה. וזה מפריע לתקשורת בריאה ועיניים פקוחות. אז עכשיו, כשאת בעיניים עצומות, ומדמיינת רגע כזה שבו ממש נדלקת והתרגשת, נסי לחוש בגוף שלך איך זה מרגיש. יש לך זרמים? דפיקות לה? חום בפנים? רטט בידיים? נסי לשהות עם זה, ושימי לב לנשום בצורה רגועה ונינוחה. ובפעם הבאה? בפעם הבאה שהידלקות כזו באמת קורית לך, נסי לעשות את זה בזמן אמת. לשהות עם התחושות בנחת ולעצור את הדחף האוטומטי לפרוק אותן. כשאנחנו מתאמנות על היכולת להכיל גם את התחושות האלה, אנחנו נשארות פנויות להכיר באמת. זה לא אומר שלא נחווה או נביע התלהבות והתרגשות, להפך! זה אומר שנביע אותן מתוך נינוחות ויכולת להכיל את עצמנו והמופע של זה במציאות הוא אחר לגמרי.
"איזה כיף, פגשתי מישהו מקסים, ויש חיבור נהדר" אני יכולה לשהות עם זה אני לא חייבת להשיג את האישור שלו מיידית, לספר לכל החברות, וכבר לשעוט קדימה ולשים עליו את כל הצפיות שלי. אני יכולה להתרגש ממה שיש, ועם זאת לזכור שאנחנו בשלב ראשוני של היכרות. לשמוח ולא לאבד את עצמי. להתרגש ובו זמנית להשאר ערה, גם למה שפחות עובד לי.
הלך הרוח הזה, הוא זה שבאמת יכול להיות קרקע נפלאה להיכרות חדשה ומרגשת.
וכן, אם את מוצאת את עצמך בין השורות - זה נפלא שאת יודעת להתרגש, להפתח, להתמסר (ממש ממש לא כולן ככה). זה דלק מדהים ליחסים!!
ועכשיו רק נשאר ללמוד איך לנהל אותו. איך לזכור אותך, בתוך ההידלקות, ולנסוע בכביש הזה בעונג ובבטחה.
זה פוגש אותך?
ספרי לי, ספרי לי איפה.
זה מאוד משמעותי בשבילי.