אף פעם לא ממש אהבתי את פורים. (אומרים שזה מאפיין אנשים רגישים מאוד) רועש לי מדי, צעקני, מסנוור... ואני בכלל רוצה להיות בשקט שלי. אלא שקיבלתי בת (אוטוטו בת שנתיים) שממש אוהבת "לחיות את החיים" - היא אוהבת מסיבות, חיה ממפגשים חברתיים, ופורחת בדיוק במקומות האלה.
כשהבנתי שאין לה מסגרת בחג (3 ימי עבודה הלכו, אמא'לה!) – נבהלתי: יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לקדם, להספיק, לפתח... כל כך הרבה זמן עבודה לפתע נגזל ממני!! מה לעשות?
ואז החלטתי להתמסר. להתמסר ל-3 ימי חופש וחגיגות עם הבת שלי.
מה שקרה אחריהם הזכיר לי את האסימון שנפל לי 5 שנים קודם:
***
יוני 2018 – סוף קורס ויפסנה (טקסט שכתבתי אז)
בערך היום החמישי לקורס וכבר יש לי רעיונות ל-2 סדנאות, 2 מופעים, 3 מאמרים, 2 פרוייקטים גדולים של כתיבה וכיווני יצירה והתפתחות נוספים. כולם נראים לי מעולים, וחשובים וכמעט בלתי ניתנים לוויתור.
חוץ מלמדוט, שלשם זה אני כאן, המוח פוזל מדי פעם ללוח הזמנים השבועי ושוקל איך אפשר לדחוק שם הכל.
ואז... זה מכה בי: בעצם אין לי אפשרות לעשות הכול. אני כנראה צריכה צי שלם של יערות שיעשו את כל הפרוייקטים האלה בזמן שעוד אחת ממשיכה לקיים את החיים שלי.
אני מחליטה להתייעץ עם החמודונת שבתוכי, הילדה הפנימית. (כולכן יודעות למה אני מתכוונת כשאני מדברת על הילדה הפנימית? אותו חלק בתוכי - קול עדין, של הילדה שהייתי, שמחבר אותי מיד לנימי הרגש הכמוסים...)
כשאנחנו כבר מכורבלות במיטה והולכות לישון, אני פורסת בפניה את המצב:
אני: "יש לי כבר כמה רעיונות (אני מרחיבה). והרי אי אפשר הכול. מה בא לך שאבחר, מה את הכי רוצה?"
והיא: "הכי אני רוצה שיהיה לך גבר שיחבק אותך לפני שאת הולכת לישון בלילה"
התשובה שלה, הישירה והמתוקה מפתיעה אותי. מוצאת אותי לא מוכנה. אני נושמת לרגע. "מתוקונת... גם אני הכי רוצה את זה... אבל אני לא יודעת איך לגרום לזה לקרות... אני רק יכולה להמשיך לעשות את מה שאני כבר עושה"
והיא מתעניינת: "מה את עושה?"
"אני מסתכלת פנימה לראות מה מעכב אותי ומסתכלת החוצה לראות מי מסקרן אותי."
"אז תמשיכי לעשות את מה שאת עושה." היא עונה לי במתיקות ובהירות את תשובתה החידתית שמשאירה אותי עם השאלה שאיתה התחלתי.
אני מחבקת אותה ואנחנו מתחילות לצלול אל השינה.
"ואני רוצה אחות"
"מה?????" אני מתקשה להסתיר את התדהמה. העיניים שלי נפערות לרווחה. אני מנסה להסתיר את החשדנות ולהחזיר את הארשת התמימה לפנים שלי. היא כל כך עדינה הילדונת הזו, שלא תיפגע.
"באמת? הייתי בטוחה שאת לא רוצה, שאת מפחדת שהיא תפריע לך ותיקח לך את המקום..."
והיא לא מתבלבלת: "עכשיו אני כבר רוצה, אנחנו נהיה חברות. אני אעזור לך לגדל אותה."
אני מסתכלת רגע על הילדונת המתוקה הזו שאיתי, נושמת אותה לתוכי. "כמה גדלת מתוקה שלי!" אני מאמצת אותה אל ליבי.
וככה, מחובקות, אנחנו הולכות וצוללות אל ממלכת החלומות.
ובנימים האחרונים של העירות שומעת אותה ממלמלת לי במתיקות, "אפשר גם אח".
***
ופורים האחרון היה הפרי המתוק של התובנה ההיא, הוא המחיש לי כמה שהיא (כלומר החלק הזה בתוכי) ידעה וצדקה. כמה נכונה הייתה הפרספקטיבה הזו!
ברגע ששיחררתי את האחיזה בימי העבודה האבודים, והחלטתי להתמסר לפורים עם בתי - אלה הפכו להיות 3 ימים מקסימים של חוויות, מוזיקה, טבע, מפגשים עם חברים. נהניתי מהחג וסיימתי אותו מלאה באנרגיה. אם בעבר הייתי משתיקה את כמיהת הלב שלי לבלות, בצורך לעבוד ולמלא משימות, בזכות הבת שלי חגגתי והילדה הפנימית שבתוכי חגגה גם. היא הייתה מאושרת ממש.
***
כתבתי לכן כבר לא מעט בעבר על הקשר עם הילדה הפנימית וכמה הוא גדול וחשוב. אני חושבת שהסיפור הזה ממחיש איזה משאב מדהים הוא לידע והבנה את עצמינו, הצרכים של הילדה יכולים להשתנות, הבקשות שלה מתעדכנות בהתאם. אם אנחנו נשארות קשובות, היא ממש סוללת את הדרך שלנו בין הבחירות שבחיים, מכוונת אותנו תמיד להתקרבות, קודם כל אל עצמינו, ואחר כך - כן, גם לאהבה.
***
ומילה אחרונה... אני יודעת שהנושא של הורות עלול להיות טריגרי ורגיש. אם עלה בך כאב כלשהו מול הדברים שתיארתי אני מזמינה אותך לשים לב לנשימה, לתחושות הגוף, להיות עם זה קצת, לתת חיבוק לילדה הפנימית שכואב לה. סביר שהעומס הפנימי ירגע ואז יתאפשר לך להתפנות לקבל ערך מהתוכן לשירותך. באמת שאמהות היא לא לב העניין כאן, אלא האפשרות שלנו לסלול את הדרך למציאות שאנחנו רוצות באשר היא. ומפתח לזה רציתי להעניק לך היום.
אני ממש סקרנית לשמוע איפה זה פוגש אותך, תשתפי אותי?