ואם היום לא בא לי? רוצה לשתף אותך במשהו שקצת לא נוח לי לחשוף אותו: השבוע כשחשבתי לכתוב לך את המייל הזה הרגשתי שממש אין לי חשק, שלא בא לי בכלל... אנחנו כבר עמוק בתקופת החגים, אחרי שלושה שבועות של יציאה מהשגרה. המון חופשות של המשפחתון של בתי, שמשאירות אותי עם מעט מאוד זמן פנוי, חגים משפחתיים ועומס בקליניקה בגלל קוצר הזמן. בקושי אני מוצאת זמן לעצמי ולמתאמנים הקבועים שלי. לא היה לי שום רעיון, ולמעשה גם לא פניות לחשוב, הרגשתי שהתודעה שלי מעורפלת מכדי לייצר תוכן חדש, על מה בכלל אכתוב? הלחיץ אותי שאני "צריכה" לייצר תוצאה, שמצפים ממני ולכן גם ממש לא התחשק לי. רציתי פשוט להתנער מהעניין. ואז חשבתי ש - אם לא בא, אז לא חייבים. הרי ככה זה יחסים. יחסים בריאים יכולים להכיל את הצורך שלי בספייס, בהקשבה לעצמי ובמרחב נשימה, לא? גם אם הצד השני מצפה מאיתנו למידה מסויימת של קשר. הרי שאם אני צריכה את הזמן לעצמי אז חשוב שאקח אותו. אחרת נכנס יחד לסחרחרה של ריצוי ומיאוס. לכן החלטתי להיות אותנטית ולוותר על המחוייבות לייצר תוכן חדש השבוע. אבל כן, חשוב גם לתקשר את זה. הבטחתי שאכתוב פעם בשבוע, אז לא להיעלם, לפחות לעדכן. בקיצור, הנה מה שתכננתי לעשות עכשיו: לעדכן אותך שהשבוע אני בהפסקה ולא ייצרתי תוכן.
ואז חשבתי שממש כדאי לזכור וליישם את זה בתוך מערכות יחסים. את לא מאמינה כמה נשים (וגברים) שאמרו לי שבוודאות הן רוצות זוגיות, פתאום הבינו שבצד הרצון יש גם פחד גדול מהמקומות האלה בדיוק שבהם יצטרכו לתת מעצמן יותר ממה שמתאים להן: "יצפו ממני ואז אצא מגדרי כדי לא לאכזב." ובעצם, זוגיות די מאיימת עבורן כי זה כבר קרה בעבר ובטח יקרה שוב - "אקלע למקום צפוף שדורש ממני יותר מדי ולא אדע איך לקחת לעצמי את מרווח הנשימה הדרוש לי." זה יכול להתבטא בקצב המפגשים, במיניות, בתוכן של מה שעושים יחד, או כל דבר אחר. נשמע לך מוכר? מהדהד לך? אם כן, אז דווקא יוצא שהמכתב הזה בדיוק בשבילך...
כי כן, התכוונתי הפעם לקחת לי את מרווח הנשימה הזה, אבל הנה יצא מכתב.
כשאנחנו מאפשרות לעצמינו פשוט להיות מי שאנחנו, וסומכות על תקשורת גלויה ופתוחה, לעתים פתאום נפתחים ומתגלים ערוצים חדשים שמסקרנים אותנו, האנרגיה שוב זורמת חופשי, היצירתיות, התשוקה, וגם הרצון להתקרב ולבלות יחד.