מה שלומך אחרי החגים?
אשתף שאני ממש שמחה לחזור לשגרה. זה נותן לי סדר, ביטחון, ויותר מהכל זה מאפשר לי קרקע יציבה לבנות ולפתח דברים. זה מחבר אותי לזה שבהתחלות של קשרים תמיד חיכיתי כבר להגיע לשלב שהקשר מתבסס, הופך למין שגרה, ואפשר באמת לבנות אותו. אבל לפעמים דווקא בשלב הזה משהו התחיל להשתבש.
ההיכרות התחילה מרגשת, יש זרימה מעולה, חיבור סקרנות ועניין. אני כבר ממש מאוהבת ברעיון של זוגיות איתו. אני רוצה להמשיך בקשר, ודווקא בשלב הזה שדברים מתחילים להתבסס, מתגלים גם דברים פחות מגניבים. מכירה את זה?
אולי זה שהוא מתקשר מעט מדי בין הפגישות? אולי בא לך שהוא לא ידבר כל כך הרבה על עצמו אלא יתעניין בך יותר וישאל שאלות? מבאס שהוא לא משקיע בהופעה שלו לכבודך? או מאחר לפגישות? בא לך שהוא ייזום יותר? או שתוכלו לעשות דברים יותר מגוונים יחד?
מה שזה לא יהיה מתפתח איזשהו תסכול. יש בך רעיון כזה על משהו קטן שהוא בסך הכל צריך לשנות ואז זה יהיה מושלם. הרי את כל כך רוצה את הקשר הזה, והלוואי שזה יתבסס ויהפוך לקשר זוגי יציב.
ואז מגיעה החבלנית מספר אחת של היכרויות חדשות (ושל מערכות יחסים בכלל): התלונה.
לעתים היא לובשת פנים של ביקורת או שיפוט. לפעמים, את מנסה להסוות אותה מאחורי שאלה: "למה אתה תמיד מאחר?" לפעמים את מסווה אותה מאחורי בקשה: "יהיה לי ממש נחמד אם תהיה איתי יותר בקשר בין הפגישות" אבל יש טון תת-קרקעי שמסגיר אותך. התלונה שם.
וסביר מאוד שלאיש שמולך, כמו לרוב רובם של הגברים יש חיישנים מאוד חדים לקלוט את הניחוח המאוס הזה, של התלונה. הוא כבר חווה ונכווה מתלונות בחייו.
היא כל כך פצעה אותו בעבר, ביחסים קודמים (אם לא עם אישה אחרת אז עם אמא שלו). טון כזה מבקר שבשורה התחתונה מעביר לו את המסר שהוא לא מספיק. שמי שהוא, כמו שהוא זה לא מספיק טוב. הוא בא להיכרות איתך כבר שבע מתלונות מראש, וכשהחיישנים שלו קולטים את הניחוח הזה של תלונה הם מאותתים לו לברוח מהר, לפני ששוב ייפגע. ואז אנחנו מתחילות להרגיש ריחוק, היעלמויות קטנות, משהו נתקע באנרגיה.
כן, יש מצב שהקשר בכל מקרה לא באמת נועד להתרומם.
אבל כן, גם מאוד יכול להיות שהאיש שעכשיו מולך התחיל להירתע מעוד מערכת יחסים שבה הוא יקלע למערבולת של תלונות, האשמות, ריצוי וכעס.
(ולא, אני לא אומרת שרק נשים מתלוננות על גברים, גם ההיפך נכון. גם לגברים יש את זה. לפעמים בסגנון שונה וזה כבר נושא לפוסט אחר. בכל אופן דפוס התלונה מאוד מושרש בתרבות שלנו וכדאי להיות מודעות לכמה שזה תוקע, בטח אם גדלנו בבית שזו השפה שלו.)
וזה לא אומר שאת צריכה לשמור בבטן, ממש לא.
להפך, דווקא כשאנחנו שומרות בבטן את מה שמפריע לנו, אנחנו נעשות רחוקות.
וחוץ מזה, בדרך כלל בסוף זה מתפוצץ בצורה לא יפה.
וכן, בדרך של תלונה.
אגב, תלונה יכולה להיות גם לא מדוברת: אנחנו מצפות שהוא יעשה משהו, הוא לא עושה את זה והתלונה מתבטאת בפרצופים ושפת גוף - זה לא יותר טוב! (אפילו פחות)
לא להתלונן ולא לשתוק
אז מה כן?
בסיכומו של דבר כן מדובר ביכולת לתקשר בצורה גלויה וכנה את מה שאנחנו צריכות. לבקש.
אבל איך? איך לבקש בלי לערב תלונה?
זו סוג של אומנות שקשה להסביר על רגל אחת. אבל כן, יש קצה של חוט... המפתח הוא בזה שאת פתוחה לקבל סירוב. אם אנחנו לא פתוחות לסירוב אז זו לא בקשה אלא דרישה או תלונה. בפעם הבאה שתבקשי משהו, תוכלי לבדוק עם עצמך אם את באמת פתוחה לאפשרות לקבל "לא" בלי דרמה ובלי כעס.
(כן, אולי מאכזב לא לקבל את מה שאנחנו רוצות, אבל אף אחד לא מחזיק אותנו פה בכח. יש לנו את כל הזכות להמשיך להתבונן בקשר בסקרנות ולראות אם מתאים לנו להשאר בו במצב הקיים או לא).
ודבר נוסף וסופר חשוב: אפשר להגיד באומץ כל מה שבלב, השאלה היא איך. הבעיה היא לא במה שאנחנו אומרות, אלא בדרמה סביב זה. בכעס, ההרגשה המאיימת שאנחנו זורעות - שמשהו לא בסדר. אבל לא באמת חייבת להיות דרמה. להיפך - קלילות, הומור, משחקיות, לפעמים אפילו ישירות חוצפנית - יכולות לאפשר לך להגיד הכל ובו זמנית לעורר את החיים בקשר החדש ולא לדכא אותו.
"אולי תהיה כבר בשקט?! גם אני רוצה לדבר עכשיו". את מוצאת את עצמך אומרת לו עם קריצה וחיוך אבל בשיא הישירות. בלי דרמה מלחיצה. בלי המסר התת קרקעי שמשהו בו או במה שהוא עושה ממש אבל ממש דפוק. והכי חשוב בלי הריחוק והמסר המאיים שהקשר כולו עומד במבחן.
שוב: אפשר להגיד כל דבר, השאלה היא איך. תלונות מכווצות ומרחיקות והן בדרך כלל משאירות אחריהן טעם חמוץ וכבד.
ואנחנו, הרי בסופו של דבר אנחנו רוצות קשר קרוב ואינטימי, אז כדאי שנמצא דרך לבטא את עצמינו בדרך מקרבת. איך באמת מיישמות את זה יום יום? זה כבר עניין לתרגול ואימון. מקווה שקיבלת כאן כלים ראשונים - למה לשים לב ואיך לפחות להתחיל. ספרי לי איפה זה פגש אותך, אני תמיד ממש שמחה לשמוע,