אם כבר עברת עם עצמך תהליך התפתחות כלשהו (ובאופן מיוחד בשדה הזוגי) אני בטוחה שכבר הבנת שאותנטיות זה המפתח. אותנטיות היא היכולת להיות כנות, גלויות, פתוחות, חשופות - ללא מסיכות והעמדות פנים. כשאנחנו אותנטיות זה מקרב, זה פותח את התקשורת וזה פשוט מאפשר להתחבר אלינו ללב. להיות אותנטית זה לא תמיד קל, לעתים דורש אומץ ותעוזה ואפילו יצירתיות.
אבל לא רק, זה גם דורש בהירות. ומסתבר שלפעמים בדיוק שם נוצר בלבול שמשבש הכל, גורם למתחים וקוטע התחלות יפות.
החלטתי לכתוב לך על זה הפעם כי אולי תגלי שגם את מתבלבלת וזה יעזור לך להבין איך לא ליפול למלכודת הזו בפעם הבאה. מוכנה? מכירה את המחשבה:
"רציתי להיות אותנטית אז אמרתי לו בדיוק את מה שאני חושבת עליו"? (כמובן שלא בדיוק דברים טובים...) "הייתי אותנטית אז אמרתי לו שזה ממש לא בסדר שהוא איחר" או "שזה ממש מפריע לי שהוא לא מתקשר בין הפגישות"
את שומעת כאן אותנטיות? כי אני שומעת בעיקר ביקורת ותלונה... לאמירות מהסוג הזה צפוי שהגבר יגיב בהתגוננות, ריחוק ואולי אפילו מתקפת נגד: "מה את עושה ביג דיל?" "גם אני חיכיתי לך בפעמים אחרות"
ככה או ככה, את מרגישה מאוד לא מובנת וזו בטוח לא התגובה שרצית שנותנת לך להרגיש את הקרבה שאת מחפשת.
בואי נעשה סדר: מה שאנחנו חושבות על אדם אחר - זה לא אותנטיות אלא שיפוט, ביקורת, לעתים תלונה.
אותנטיות היא מה שחושף את הרגשות הפגיעים שלנו.
"אבל" את אומרת, "ממש הרגשתי שזה מה שאני חייבת להגיד!"
נכון, זה עדיין לא אומר שזה היה הקול האותנטי שלך. יש מצב חזק שזה היה דחף אוטומטי. ויש לנו דחפים אוטומטיים. אם התרגלת להגיב בביקורתיות בכל פעם שאת מרגישה מתוסכלת ופגיעה אז בסופו של דבר זה יופיע לך ממש כמו הטבע שלך.
אבל זה לא
בקורס מדיטציה אמר לנו פעם מורה את המשפט שמבחינתי נשאר אלמותי: it's not natural it's habitual
שהמשמעות שלו: זה לא שזה טבעי, זה הרגלי.
כלומר, יש לנו התנהגויות שמופיעות ממש כמו הטבע שלנו ולמעשה הן הרגל שמושרש בנו עמוק. טבע או הרגל? האמת שבעין לא מיומנת, בדרך כלל לא נדע להבחין בין השניים.
ולמה זה חשוב? כי טבע אנחנו לא רוצות לשנות, אלא להתחבר אליו - שם האותנטיות. (טבע אנחנו גם לא יכולות לשנות רק להכחיש ולהסתיר וזה ממש לא תורם ליצירה של שום מערכת יחסים)
אבל הרגלים הו! הרגלים אפשר וגם הרבה פעמים מאוד רצוי לשנות. ואולי ברגע הראשון זה יופיע לי מוזר ואפילו מאולץ לא להגיד לו כל מה שאני חושבת עליו או לא להתלונן על משהו שעשה. זה לא אומר שאני לא פועלת באותנטיות. כי אותנטיות היא חשיפה של רגש. דווקא כשאני משתהה עם התגובה האוטומטית שלי רגש כן וחשוף צפוי לעלות, והוא האותנטיות.
אז אולי אני יכולה לשתף: "הרגשתי קצת לבד כשאיחרת, חששתי שלא תגיע" או "יעשה לי ממש טוב שנדבר בין הפגישות, כשאני שומעת את הקול שלך זה עוזר לי להרגיש מחוברת אליך"
מרגישה את ההבדל? אני בטוחה שכן. כשאנחנו מדברות על עצמינו זה אותנטי - וזה מקרב. כשאנחנו מדברות על האחר - על מה שהוא עשה ואיך שהוא התנהג או גרם לי להרגיש - זה מכווץ, סוגר ומרחיק מאוד. אחרי שיחה כזו, יש סיכוי טוב שהצד השני ירצה להמנע מתקשורת ויתרחק. אותנטיות, אוטומטיות - שתי מילים כל כך דומות. את בטח יכולה לראות עכשיו כמה הבדל יכול לעשות שוני קטן בין שתי מילים. את רואה איך את יכולה לחרב יחסים אם את מתבלבלת בין אותנטיות לאוטומטיות?
אז מה לעשות? לעצור, להשתהות רגע ולבחון מאיזה מקום אני מגיבה - מעומק הלב שלי או מהדפוס המושרש בי? אני משתפת מתוך עצמי או מדברת על האחר? ומה שהכי חשוב לי שתזכרי:
אותנטיות ואוטומטיות זה ממש לא אותו דבר.
אל האותנטיות שלנו אנחנו שואפות להתחבר.
את ההתניות האוטומטיות אנחנו רוצות לפרק כדי ללמוד להגיב ממקום חדש ומקרב.
ואז -
שני לבבות נפתחים, שם נוצר החיבור,
וקשר יפה, עדין ועמוק יכול להרקם.