ליטתפתי אותו קצת והוא התהפך על הגב. היה ברור מה הוא רוצה (ליטוף בבטן). נעניתי והוא כרגיל התמסר כל כולו. החלטתי שלרגל היום המיוחד של הכיפורים לא אקום הפעם אחרי דקה או שתיים או חמש. אתן לו כמה שהוא רוצה וצריך באמת. "אבל מה זה אומר??" חשבתי לי אחרי כמה דקות, "אולי בסוף אמשיך ללטף את הפרווה השחרחרה שלו שעות לנצח עד צאת החג או צאת הנשמה?!" הוא הרי תמיד רוצה עוד.... "בואי נראה מה קורה," ענתה עצמי לעצמי והחלטתי להתמסר לחוויה. ליטפתי אותו והוא התפך מפעם לפעם לצדדים מראה לי מה האזורים הכי נדרשים למגע בגוף שלו. ככל שליטפתי אותו קרה משהו יפה.... הרגשתי יותר טוב, כאב הראש הקטן שהיה לי מהצום הוקל והדבר הכי מיוחד היה שהרגשתי שאני אוהבת אותו יותר. הלב שלי יצא אליו, אל המתיקות השחורה הזאת בגוף הכלבי והמתמסר שלו. הפנים שלו נראו לי יפים עוד יותר ומתוקים ממש. אחרי כמה סיבובים הוא חזר למנח המוצא על הגב וחשבתי לעצמי.... "זה באמת לא ייגמר לעולם! כמה זמן עבר?" חחחח.... רק רבע שעה.. אבל כבר לא היה לי כל כך אכפת. ללטף אותו עכשיו נראה לי כמו דבר חשוב נורא, לתת רוך וריפוי לגוף הכלבי הזה שנדרש להיות קשור כל כך הרבה וחווה נטישה בחייו ומתח עצום. וזה היה לי נעים ומשמח. כעבור 25 דקות הוא קם והלך למקום אחר. נבואת הפחד שלי התבדתה. הוא לא היה צריך נצח, רק 25 דקות. ובסופן ראיתי שהוא רגוע יותר והרגשתי שאנחנו קרובים יותר משהיינו מזמן.
תלטפו, תגעו. תגעו, בכלבים שלכם, בחתולים שלכם, בילדים שלכם, בהורים שלכם, באחים, בחברים שאוהבים מגע. מגע הוא מקרב, הוא מרפא, מרגיע, משמח ומרחיב את הלב. והוא מכפר על מרחק ועל עוד הרבה דברים אחרים. היום נזכרתי ורציתי להזכיר.