היום יום ההולדת של דבורה גרינגס. היינו יושבות יחד אחר הצהריים כל שבוע, בחורף בבית, ובקיץ בספסל בגינה. תמיד הכנת לנו פירות וכיבוד. כשנפגשנו בפעם הראשונה סיפרת לי את הסיפור שלך. איך שרדת את מסע המוות מהונגריה. לא הצלחתי לשמור בזכרון את הפרטים. אני רק זוכרת ששאלתי אותך בפליאה איך כולם מתו ואת שרדת. הסברת לי שכשהגעתם לשלולית של מים מלוכלכים אחרי ימים של צימאון, אף אחד לא יכל להתאפק וכולם שתו וחלו. "אבל אני, היו הרבה דברים שכולם עשו ואני לא עשיתי". אני חושבת על הרגע הזה שלך לפעמים בזמנים שלי קשה להתאפק ונדהמת כל פעם מחדש מתעצומות הנפש האלה. איך יכולת? הן הולכות איתי ונותנות לי השראה על מה עוד אפשרי.
אני גם זוכרת שבאחת הפעמים, כשבאתי אחר הצהריים אמרת שאני האדם הראשון שאת מדברת איתו היום. הבדידות, סיפרת לי, וידעתי שהיא אולי המסע הקשה ביותר. והסברת לי, האדם הוא כמו תפוח. בחוץ הכל נראה יפה וטוב ואי אפשר לדעת אם בפנים רקוב.
אני זוכרת שהיו לך שני בנים. אחד שלא הכרתי, נדמה לי גר רחוק. והבן שלך, המקסים שהתמודד עם מגבלה וחי בהוסטל. בכמה אהבה ועדינות טיפחתם זו את זה, אפילו שכבר היה איש מבוגר בעצמו. הקשר ביניכם היה מלא לב.
אין לי תמונה שלך. אז עוד לא היו סמארטפונים. ואת תמונות הפילם שלי הקדשתי לצילומים אומנותיים של שלוליות. דווקא הייתי שמחה לראות את דמותך היום.
היינו נפגשות 3 שנים. השתדלתי להתמיד אבל זה לא היה פשוט עם הבגרויות ועם עניינים אחרים של נערה מתבגרת. הרבה פעמים פספסתי. אחר כך שנת שירות, והצבא והתקשיתי לשמור על קשר ממרחק. כשהתקשרתי לאחל לך מזל טוב, ענה לי בנך: "אמא איננה." ואני לא ידעתי איך ומתי הלכת.
הצטערתי שלא הייתי איתך בדרכך האחרונה. בתוך מרוץ החיים אני שוכחת הרבה. אבל היום זכרתי אותך ורציתי לומר - תודה. לפעמים הגיבורים הגדולים נסתרים מהעין.