קשר

אתמול לקראת הערב, כשסידרתי את הסלון, השארתי לכמה רגעים את הדלת של הבית פתוחה וקוקו ניצל את ההזדמנות - זינק והתמלט לחופשי. רצתי אחריו אבל לא היה מצב לתפוס את היצור השחור הזה שרץ כמו שד אל החופש. אני שונאת שהוא עושה את זה. הוא נראה כאילו הכול כרגיל – רובץ, רגוע ומנומנם. ואז הוא קולט שיש הזדמנות ובערמומיות כזו הוא פתאום מזנק. יש הרגשה שהוא ממש יודע שזה אסור. אני גם מודה שחלק בתוכי קצת שמח שהוא עושה את זה וטועם חופש. אבל במציאות זה מסוכן לו ואולי גם לאחרים (הוא לא נושך, אבל אם למשל ירדוף אחרי אופניים?) זה לא חוקי ואני ממש משתדלת למנוע את זה. ועם זאת... לפעמים מפספסת וזה קורה. חשבתי שהוא יחזור תוך כמה שעות. אבל כשיצאתי בערב הוא עוד לא היה. כשחזרתי בלילה הוא עדיין לא היה. בטח יחזור עד הבוקר. כשקמתי בבוקר הוא עדיין לא היה. אז התחלתי לדאוג. אבל קצת. כי אני מכירה את היצור שלי. לפעמים הוא צריך את הזמן שלו. ישבתי למדיטציה. ראיתי את הדאגה בגוף שלי. הכיווץ בגרון שמקרין לראש. התמונה הכי קשוחה.... מה אם קרה לו משהו? היו גשמים. מה אם נדרס? תמונה של הנורא מכל. בסוף המדיטציה יש כמה דקות שבהן אני שולחת אהבה וחמלה (זה נקרא מטא). שלחתי לו. ואז שמתי לב למשהו מעניין: כלב או לא כלב - יש לי טינה אליו. מרגיז אותי הכלב הזה שבורח לי. הוא יודע שאסור ובכל זאת. וזה תמיד מלחיץ. ושמתי לב שהטינה שלי גם גורמת לי, באופן לחלוטין לא מודע, לפעמים להירדם בשמירה עליו. כמו קול מעורפל בתוכי שרוטן: "שיישמור על עצמו!!" לא משהו מודע... ככה בקטנה. ובטעות לשכוח לרגע את הדלת פתוחה. כיוון שהייתי בסוף מדיטציה והתודעה שלי הייתה פתוחה ופנויה יחסית יכולתי לפתע לראות את הנטייה הזו שלו כמו משהו שמשתלט עליו. הדחף הפנימי הזה. הרגשתי את כל האהבה שלי אליו, כמה הוא מיוחד לי ואהוב לי וחד פעמי ואת הרצון לשמור עליו ולהגן עליו. גם על עצמו מפני עצמו. באותה שניה הוא גירד בדלת, פתחתי לו וקרצפתי את הפרווה שלו בהתרגשות. הוא חזר הביתה. שלם ובריא. ואני לא יודעת אם במקרה חזר בדיוק ברגע הזה. אבל אני כן יודעת שהיקרים לנו זקוקים לאהבה שלנו. בתוך תוככי הלב מתפללים שאת כל הכעס עליהם נדע להתמיר לחמלה. אז הם מוכנים ויכולים להתקרב. ולחזור הביתה, אלינו ולעצמם.