ב-1946 סבתי כרעה ללדת את אמי. קצת לפני או קצת אחרי היא גילתה ששני הוריה נרצחו בשואה. גם סבי, בעלה, גילה אותו דבר.
בבית הודלקו נרות נשמה ומעבר לזה לא היה הבדל של ממש כי הערבים, והפרנסה, ולהסתדר בארץ חדשה עם תינוקת שנולדה ועוד שני ילדים וההישרדות של היום-יום.
סבי וסבתי שהיו אז אנשים צעירים, קצת יותר צעירים ממני היום. ואיך זה לאישה צעירה לגדל תינוקת אחרי שזה קרה? מאיפה מאגרי החום והאהבה?
לי יספרו במשפחה שגם כך כבר נפרדו מההורים כשעזבו את פולין ומה כבר ההבדל. והם הרי אחרי הכל לא ניצולי שואה, כי תודה לאל, הם לא עברו את זה בעצמם.
יקחו לי 26 שנים ומאמר בסמינר להבין שאמי נולדה לאישה שקרה לה הנורא מכל
***
לכבוד אנשים שגדלו במרחב שהכאב לא זכה בו להכרה והלב לא זכה לידיים עדינות שייגעו בו בחמלה
לזכר אנשים שחיו עם פצעים מדממים בתוכם לפני שהיו פסיכולוגים וויפאסאנה וסאטיה ו"פרדס חנה שבכל בית שני תמצאו פה מטפל אז מי בכלל המטופלים?" לזכר כאב עצום ונעלם מהעין שאיש לא ראה ואיש לא שמע. לזכר אנשים אהובים שאינם כאן עוד אבל נמצאים בגופי ובנשמתי בדרך המסתורית שבה חומר הגוף וחומר הנפש עוברים מדור לדור.
לכבוד ילדה קטנה, תינוקת שגדלה אצל אמא שבדיוק חרב עליה - כאב עצום שאין לו שם, והכל בסדר כי היה ונגמר כשעזבנו את פולין.
ועד לאן שברון הלב ועד כמה יכול אדם להאריך ימים כשהוא נושא בתוכו את זה. והם הלכו מכאן, בגיל שההורים שלי הצעירים, היום.
לזכר פצעים מדממים ולא מטופלים. שהיו ואינם עוד. שהיו ועוד ישנם.
***
את הציור ציירתי ב-1996 על פי תמונותיהם - בצעירותם ובערוב חייהם.
