הכרה בפצע


"את יודעת", אני אומרת אחרי לגימה התאבדותית. "אני מסתכלת עלייך וחושבת - פשוט לא יכול להיות שהאישה הזאת העיפה אותי מהחיים שלה בגיל שלוש וחצי". "זאת עובדה". "ואת אפילו... מה, לא חושבת, נגיד, להתנצל על זה?" "לא. לא. בשום אופן". "לא?" אני כמעט צורחת. חוצפה יש לה. "אין התנצלות על זה, וגם אם אני אתנצל, אין סליחה. את הזוועה הזאת אני צריכה לחיות". (מתוך הספר: אתי החיים משחק הרבה/ דויד גרוסמן ע' 168)

נינה נטשה את ביתה גילי כשהייתה בת 3.5. ועכשיו, למעלה משלושים שנה אחרי - הן משוחחות.

בעיני זה אחד הרגעים הבהירים והנוקבים בספרות העברית.

לאורך השנים פגשתי אינספור אנשים שמסתובבים עם כעסים על ההורים. חלקם עקב עוולות מאוד קשות ופוגעניות וחלקם עקב חוויות יום-יומיות ונורמטיביות של הורים טובים-דיים שעשו גם טעויות.

הצורך ב"סליחה" הוא כמעט תמיד שם. אבל מהי סליחה? אני חושבת שהטקסט הזה - ממחיש יותר מכל טקסט שפגשתי שלאף אחד מאיתנו אין באמת צורך בסליחה או התנצלות.

יש לנו צורך בהכרה בכאב שנגרם לנו

נינה לא מוכנה להתנצל, ודווקא בזה יש הכרה בפצע העמוק שהיא פערה בגילי. היא מכירה בכאב שגרמה לה. היא נותנת לו תוקף. היא קוראת לו "זוועה" וזה העיקר. אני בטוחה שגם גילי מרגישה ככה.

זו לא ההתנצלות שאנחנו כמהים אליה או הסליחה. זה המבט בעיניים שאומר: "באמת פגעתי, באמת נפגעת. את צודקת. הייתי לא בסדר וזה עצוב לי. כואב לי שנפגעת. באמת."

ויש שיוסיפו סליחה. ויש שלא. וגם זה וגם זה בסדר גמור. כי העיקר ההכרה.

אנשים שחיפשו את ההכרה הזו ולא קיבלו אותה, ופגשו התכחשות לעוול שנגרם להם - גדול כקטן בדרך כלל מתארים את זה כפצע נוסף, לעתים אפילו קשה מנשוא יותר מזה הראשוני.

***

חפשו את ההכרה. תנו את ההכרה. זה מה שבאמת הלב שלנו זקוק לו לרפואה.

תודה לאמא שלי האהובה שנתנה לי את הספר הזה מתנה.


  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר