"להציל את נטע" הסרט של ניר ברגמן. אם עוד לא ראיתם - זה הזמן. יצא לאקרנים לפני שלושה שבועות. גילוי נאות, נוריה שמשחקת בו היא חברה אהובה. מה אכפת לי ומה זה קשור. הסרט מעולה. נכנס לי ללב ועושה שם עבודה כבר שלושה שבועות מאז שראיתי אותו. מארג של סיפורים אנושיים, אינטיימים שנוגעים ומרחיבים את גבולות החמלה. נוריה מגלמת שם תפקיד מרגש במיוחד של בחורה שמתמודדת עם מוגבלות.
בדרך כלל אנשים באים אלי לקליניקה ומשתפים אותי בסיפור החיים שלהם. בשבוע שעבר היו לי שלושה ימים של נסיעות רכבת. והרגשתי את הסרט הולך איתי, מזכיר לי איך מאחורי כל אדם, שעובר מולי ברחוב יש סיפור - עולם מלא של תשוקות, כאבים, חלומות, אכזבות ותקוות. זה הגיע לשיא במפגש ב-11 בלילה. הלכתי עם קוקו מהרכבת הביתה והמקלחת נראתה לי קרובה כל כך. על הספסל ישבה בחורה וכשעברתי התחילה לשאול אותי שאלות, שלמרות העדינות שלה, עצבנו אותי. (הייתי מותשת אחרי נסיעת רכבת ארוכה שכללה חצי שעה של עצירה עקב תקלה, קוקו משך כל הזמן ורצה לרחרח כל עץ והיינו סוף סוף חמש דקות מהבית, הייתי באמת בקצה הסבלנות שלי). היא: "אולי את יודעת... למי מתקשרים אם יש חתול מת על הכביש? איך משיגים את המוקד? איך מזיזים אותו מהכביש בינתיים כדי שלא יעברו עליו עוד מכוניות?"
הייתי גמורה והשאלות האלה ממש לא היו לי במקומן. רציתי לדמיין שהיא לא שם או לפחות מדברת עם מישהו אחר. אבל הרחוב היה ריק. היא ואני וזהו. ואז - תודה לבריאה שזה מה שקרה - מישהו הוריד לי מסך מהתודעה ושמעתי צלצול של אסימון. למרות שהיה חשוך, ראיתי דמעות בעיניים שלה. היא הייתה קשורה לחתול הזה... האכילה אותו. התחבקנו והיא בכתה. אוסף השאלות המרגיזות הפכו ברגע לאדם שמתמודד עם הכאב הכי עמוק שיש - מוות של קרוב. באמצע הלילה מצאתי את עצמי הולכת בכיוון ההפוך לבית כדי להניח את החתול המת בארגז ולברך אותו בדרכו האחרונה. היה ברור שהיא לא האדם שאמור לעשות את זה. זה היה כואב מדי. אני מודה לסרט הזה שהיה איתי גם ברגעים האלה ועזר להסיר את המסך ולהפיל את האסימון, להרחיב את גבולות הלב ולהיזכר שמאוחורי כל אדם, גם הבחורה על הספסל באמצע הלילה, יש סיפור שלעיתים רק זקוק שיהיו איתו.