בדרך (שלי) להקמת משפחה

בא לי לשתף אתכם. וזה גם מפחיד. לשים את הלב שלי ככה, פתוח וחשוף כאן. ומה תחשבו עלי? כבר הרבה זמן שאני רוצה לשתף ולא מעיזה. אבל אני מאמינה שזה יתרום וייתן ערך. ובעיקר, עבורי לשתף זה להסכים להתקרב. אני רוצה להתקרב, שתדעו מה עובר עלי. אבל אני לא בדיוק יודעת מאיפה להתחיל.

אולי...

בזה שהתאהבתי השבוע פעמיים!!!

פעם אחת בשני ילדי מהגרים שמחפשים משפחת אומנה (טוב, לא הכרתי אותם ממש, רק קראתי עליהם. הגשתי בקשה, אבל עוד לא חזרו אלי).

ופעם שניה בזוג הומואיים.

נשימה.

ובשני המקרים מין התאהבות כזאת, עם דפיקות לב והתרגשות.

*** עוד שלושה חודשים אהיה בת 37 אני אוהבת להיות ביחסים עם הגיל שלי. עם המציאות. מה זה אומר הגיל הזה? לא הרבה. לכל אחת הגיל שלה אומר דברים אחרים. עבור אחת זה גיל מאוחר ועבור אחרת גיל מוקדם. עבורי זה גיל שבו הפוריות שלי יורדת והשעון המעורר שלי מצלצל. כולל העשר דקות של הנודניק. ואלה שבאו אחריהן. כבר שעה... מבחינתי הגיע הזמן לקום ולהקים.

אבל אני לא יודעת איך זה יקרה. חשבתי שאעשה זאת עם אהוב ליבי. וכרגע אני רווקה. אני יודעת שבוודאי ניפגש – הוא ואני. אבל אני לא יודעת מתי זה יקרה וכמה זמן ייקח עד אז. והזמן שלי מצלצל עכשיו. סיימתי לחכות. אני רוצה להקים משפחה בקרוב. אבל אני עוד לא יודעת איך. כל כך הרבה אפשרויות טובות, ואף אחת לא שלמה לי עדיין. כולן מפחידות אותי. יש המון אי-וודאות. שם עולה הפחד. להרגיש את הפחד זה חשוב. אחרת הלב מתקשח ונהיה מתוח. שם הריחוק. ואני רוצה להשאר קרובה.

*** עוד לא בטוחה מאיפה להתחיל. אולי ... אולי בלהגיד תודה לכמה קרובים-ללב-במיוחד שמכילים אותי בתקופה הזו של טלטלה רגשית. שבה יום אחד אני פוגשת שלושה גברים מדהימים, ולמחרת כשאני נפגשת עם הלבדות שלי עולה ים של עצב. הי, אתם, ספורים-ויקרים-לי-מפז, שעונים לי כשאני מתקשרת בוכה, כשמתפנים לשיחה אחרי שהייתי מאוד רגישה, שאומרים לי שאתם חברים שלי בכל מצב. אתם יודעים שאליכם אני מדברת עכשיו. תודה.

אולי בלהגיד תודה להורים שלי שנותנים לי את הגב הכי יציב בעולם. את הידיעה שהם תומכים בי בכל מה שאבחר, שהם יעשו כל מה שהם יכולים כדי שיהיה לי טוב, ושהם איתי, לגמרי במסע הזה. כשאהיה אמא, אני רוצה להיות כמוכם. הלוואי שאוכל לתת לילדים שלי מידה כזו של ביטחון. אתם מדהימים.

*** עוד חושבת מאיפה להתחיל. או להמשיך. אולי בלדבר על חוק הלאום. הוא שובר לי את הלב. אבל שתקתי. לא הצלחתי להגיע לשום הפגנה, בקושי פוסט פרסמתי. סליחה. סליחה לכולכם, שותפיי במדינה הזו – היהודים, ובמיוחד הערבים – חבריי וחברותיי. סליחה שלא הבעתי את הקול שלי ולא השתתפתי. עצוב לי להיות זו שעומדת מנגד. תודה לכל אחד ואחת מכם שעשו את זה בשבילי. זה לא שזה לא חשוב לי, זה בוער לי בעצמות. אבל אני לא מצליחה. הראש והלב שלי במקום אחר.

*** אני מרגישה כמו אדם שנמצא מול גל אבנים וצריך לבנות לו בית. הוא יודע שזה יקרה, אבל כרגע המשימה הזו מורכבת ומעורפלת והוא לא כל כך יודע איך. ובינתיים זה אומר שהוא ישן בלי קורת גג, שזה אומר עבורי, בלי חיבוק בלילה, או שותף לחיים לחלוק איתו דילמה, או ארוחת ערב או טיול בשבת לצפון. לפעמים (עם זה שיש לי משפחה מדהימה וחברים מדהימים, וטבע, ומדיטציה וסאטיה, וריקוד ומוזיקה) ובכל זאת לפעמים - הלב מבקש להתמלא ולא יודע מאיפה, ואז כל האבנים האלה מתבלגנות עוד יותר ומתערבבות ויש דוק שממסך על העיניים והלב ומערפל ובטח שאי אפשר להגיע במצב כזה להפגנה בכיכר רבין. זה מרגיש כל כך רחוק. מעבר להרי החושך. החושך הפנימי.

*** משתפת אתכם כדי שתדעו מה עובר עלי. אלה ימים רגישים והכל פגיע. והרבה כל כך מרגש. כל גבר שהתרגשתי לפגוש, הוא הזדמנות לאכזבה על מה שלא קורה ביננו. ההסכמה שלי להיות עם האכזבה הזו ולהכיל אותה משתקפת במפגש עם לא מעט גברים מדהימים שנכנסו לחיי לאחרונה, מפגש שקורה מעצמו באופן ספונטני וללא מאמץ. ובאותם רגעים הלב מתרחב (המשאלה של הלב היא תמיד להתרחב). ואחר כך הכיווץ, ואחר כך הכאב. עד לרגע הזה, אף אחד מהם לא הפך לבן זוגי.

ואני מעדיפה את זה מאשר לסגור את הלב ולהשאיר את הכול מוגן. הלוואי שהלב שלי יישאר תמיד תמיד פתוח להרגיש, לאהוב ולהסכים לכאוב. בכל פעם שאנחנו אוהבים, אנחנו מסכימים לאפשרות שזה ייגמר, ויכאב וניפגע. אני רוצה להמשיך להרגיש ובוחרת בזה בלב שלם. גם כשהוא שבור.

*** בעוד שבוע יתכנסו בביתי חבורת נשים שמבקשות להזמין לחייהן את אהוב ליבן. ("סלון כלות רגשי") יש כבר לא מעט נרשמות ומתעניינות. אני נרגשת על כל אחת מכן! תודה על האמון שאתן נותנות בי. זה כיף וזכות גדולה.

פעם ראשונה שאני מעזה לשים את עצמי בעמדה הזו. הי עולם – אני מעזה. אני קופצת למים! לקפוץ למים זה מפחיד. הי אתם – חברי וחברותיי לפייסבוק - תודה שאתם מחבקים אותי ברגע המפחיד הזה. מרגישה כמה פרגון קיבלתי מכם, בשבועות האחרונים על הצעד הזה.

*** לא בטוחה מאיפה להתחיל, ואולי זה כבר הזמן להמשיך:

לפני חודש הנודניק של השעון צלצל חזק. ואמרתי לעצמי: "עוד 4 חודשים יומולדת, אני נכנסת לזה. אני מתחילה לברר." אומנה, הורות משותפת, תרומת זרע של חבר/מכר. (כרגע אני לא מתחברת לרעיון של תרומה אנונימית. זה הופך את העניין להרבה יותר מורכב עבורי.)

יום למחרת, חברה אהובה, חצי במקרה, אבל אין במקרה, הזמינה אותי למשהו שלא ידעתי שקורה: מפגש בנושא הורות משותפת בבית הגאה בתל אביב. הרגשתי שהעולם מחבק אותי. נותן לי במתנה את מה שביקשתי: תמיכה.

נסעתי מיד, בספונטניות, לתל אביב: פסיכולוגית מדהימה. עו"ד מקסימה. הסבירו לנו דברים בעדינות ובבהירות שלא ניחשתי שקיימות. תודה יקרות. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול יותר, שיש לי גב ויש אפשרויות. זה נתן לי המון כוח.

הי נשים, שנמצאות בערך במקום שלי – צעירות יותר, מבוגרות יותר, שהלב כבר מבקש להקים משפחה. יש בבית הגאה מקום נהדר. מפגשים בין גברים גייז לנשים כמונו, באטמוספירה הכי תומכת ומחבקת בעולם. ממליצה בחום.

ואתמול, חודש אחרי, הייתי שם בספיד דייט: כ -13 גברים הומואים ו-13 נשים רווקות. הדרכה מקצועית ועדינה וכיבוד משובח. אוירה הכי נעימה שיכולה להיות. וכמה רגעים שיכולתי לדמיין בהם: "הי, להקים איתך משפחה יכול להיות כיף גדול." וזוג אחד מתוק במיוחד של גייז שממש התאהבתי בו.

אבל כולם מתל אביב והמרכז. ואני – הלב שלי, הקהילה שלי, החברים שלי , החיבור שלי - בפרדס חנה. להיעקר מכאן, לפני שאני קופצת בנג'י לתוך הלא-נודע, כרגע מרגיש לי מפחיד מאוד.

הי גייז פרדס-חנאים ומהסביבה, נשים רווקות מהאזור שרוצות להקים משפחה. אם יש לכן/ם סקרנות להורות משותפת – כתבו לי – אני רוצה לארגן לנו מפגש כזה באזור שלנו. ***

אז מה שבעצם רציתי לשתף זה ש... במקביל לזה שאני ממשיכה להזמין את אהוב ליבי לחיי (ואם יש לכם מישהו להכיר לי, אני תמיד שמחה על ההזדמנות). אז במקביל לזה, אני פועלת בעוד כמה כיוונים. אני חושבת שזה חשוב. זה מוריד את ההיאחזות שלי בתוצאה מיידית ומאפשר למפגשים שלי עם גברים להיות כיפים ומשוחררים, בלי להפיל עליהם את כל הכמיהות שלי לגבי העתיד.

את העתיד שלי אני לוקחת בשתי הידיים שלי. זו עמדה נפלאה להיות בה. הבוקר, אחרי השבוע שהיה לי - הגשת בקשת האומנה והספיד-דייט של אתמול, התעוררתי בלב קל ושמח. כיף להרגיש אחראית לחיים שלי ושיש לי את הכוחות.

משתפת - כי מאמינה שהגישה שלי יכולה לתרום להרבה נשים שנמצאות בעמדה דומה לשלי. אולי זה יעזור למי שרוצה לשמוע את השעון שלה מצלצל ולהתעורר. יודעת איזו דרך ארוכה ולא פשוטה של חקירה עצמית עברתי כדי להגיע לנקודה שבה אני משחררת את הנורמות שכמעט כולנו גדלנו עליהן ופתוחה לאפשרויות אחרות. מקווה שהמסע שלי יתרום לכן ופונה אליכן:

הי אתן, אהובות. קיוויתן שמשהו ייקרה עד השלב הזה, והוא לא קרה עדיין. אולי אתן אחרי פרידה קשה, אולי אתן אחרי הרבה שנים של רווקות. אבל כרגע – אתן לבד. זה מאכזב, זה כואב, זה מעלה עצב. אני יודעת, אני נמצאת אתכן באותה נקודה. זו לא נקודה כיפית להיות בה. יש בה פגיעות. ועם זאת, יש אפשרויות שיכולות להיות מקסימות לא פחות. הן כאן אם אנחנו נותנות לתודעה שלנו להתרחב. לגדול מעבר לגבולות הפרדיגמות החברתיות שגדלנו עליהן. ובואו נודה על האמת, גם להיות זוג הורים זה לא כזה פסטורלי כמו שוולט דיסני סיפר לנו. אני פוגשת את זה בחדרי חדרים, זה המקצוע שלי. בכל מקום שיש בו אנשים יש גם מורכבות. אני מציעה לא לדחות את החלום שלכן ואת משאלת הלב שלכן אם היא קוראת לכן. לפעמים לזמן יש מחיר כבד. ובעיקר לא להתנות את משאלת הלב בהגעה של אדם אחר למרחב שלכן. אם יש משהו שאתן באמת רוצות - יש דרכים מגוונות להגיע אליו.

ורוצה להוסיף עוד דבר אחד - שהוא מרכזי מאוד עבורי: למה אני לא בחרתי במסלול אחד ואני ממשיכה לבדוק כמה אפשרויות? כי האמת שזה לא מאוד חשוב לי. לא חשוב לי כל כך אם הילד שלי יהיה מאומץ, מהורות משותפת או שאגדל אותו לבד. מה שחשוב לי זה האיכות שתהיה למשפחה שלי. הורות משותפת יכולה להיות חגיגה ויכולה להיות מערכת יחסים קשה ומתוחה. הורות יחידנית יכולה להיות כיף עצום ויכולה להיות לחץ אינסופי ועומס. אומנה או אימוץ יכולים להיות חיבור מופלא ויכולים להיות קשיים אדירים ועול. ובאותה מידה משפחה של שני הורים שהם זוג יכולה להיות מקסימה ויכולה להיות סבל נורא לכולם וטראומטית לילדים.

הצורה פחות חשובה לי, ואיך זה יקרה זה פחות חשוב לי. מה שאני כן יודעת זה, מי אני רוצה להיות במשפחה שלי ואיזו אוירה אני רוצה שתהיה: נינוחה, שמחה, אוהבת, חמה וכיפית.

אז זהו... התחלתי, המשכתי, הרחבתי. לא בטוחה עכשיו – איך לסיים. אולי פשוט להגיד תודה. שקראתם, את רוחב היריעה. נתתם לי מקום ביום שלכן/ם בלב שלכם/ן. ושאתן/ם - קרובים יותר עכשיו אתן/ם איתי שותפים ושותפות לדרך. שיהיה המשך יום מקסים.