ערב נר ראשון של חנוכה ואני בטיול עם קוקו בשדה שליד הבית. חבורה חמודה של ילדי גן עם סטיקלייטים רצים לחפש מה שהגננת שלחה אותם והורים מדשדשים אחריהם. הנה הם הגיעו לנקודה, בדיוק לידי. מישהו צועק: "תיזהרו, ראיתי את היוונים" מישהו שואל איפה. מישהו מצביע עלי - "הנה!" אני מרימה ידיים. "כן, כן," אני מתוודה, "אני יווניה, אבל יווניה טובה, באמת לא עשיתי כלום"
(וגם קוקו יווני אני חושבת בלב, מאה אחוז יווני). ומסתלקת לי משם עם חיוך. חמודים. וגם הגננת חמודה שככה השקיעה והכינה להם פעילות מגניבה. אבל גם צובט לי בלב - עד מתי נמשיך לחנך למחנאות? המאמן היווני של מכבי תל אביב בדיוק קיבל חוזה עבודה נוסף. עד מתי החינוך ל"אנחנו ואתם"? הגז של האסדות ייפגע בפרדס-חנה בדיוק כמו באום אל פאחם, בחדרה, בדיוק כמו בגבעת ערה, בקיסריה, כמו בג'יסר אה-זרקא. עד מתי אנחנו והם, ותורת הגזע שולטת בחינוך. לא חלאס?