זה היה לפני 5 או 4 שנים. קצת לפני ראש השנה. השיחות שהיו לי עם גברים מאוקי קיופיד היו מבאסות. עם אף אחד מהם לא הרגשתי חיבור או חשק להיפגש. ואז שיחת הטלפון איתו - שנמשכה למעלה מ-40 דקות. זה מרגש, זה מקרב. פתאום יש עניין, מישהו שהשיחה איתו פשוט מחוברת וקולחת. איזה כיף. עוד לפני כן, באתר, גיששתי. רובכן לא מכירות אותי פנים אל פנים - אני אישה גבוהה, קצת למעלה מ-180. וזה עניין. לי אישית לא הפריע אף פעם לצאת עם גבר נמוך ממני (אמא שלי גבוהה משמעותית מאבא שלי ככה שזה הבית שבו גדלתי וזה מופיע לי נורמאלי לחלוטין) אבל אחרי כמה ניסיונות בעולם ההיכרויות למדתי שלהרבה גברים זה כן עלול הפריע. בכרטיס שלי באתר כתבתי את זה מפורשות, בנוסף ל"נתוני הגובה" כי כבר היו לי כמה חוויות לא נעימות עם גברים ש"פספסו את הנתון הזה". אותו גבר, כשפנה אלי, ראיתי שהוא נמוך ממני משמעותית וגיששתי - "איך אתה עם זה?" "זה דווקא מדליק" - תשובה חשודה, שלא כל כך אהבתי. אבל זרמתי איתה. המשכנו להתכתב ואז עברנו לשיחת הטלפון, שהייתה, כאמור, כיפית וקולחת. התרגשות. קובעים להיפגש כמה ימים לאחר מכן.
ביום הפגישה, זמן לא ארוך לפניה הוא מספר לי שאבא שלו בבית חולים. אני בודקת אם הוא רוצה לבטל, הוא מעדיף שלא, פשוט לדחות בשעה-שעתיים. סבבה, זורם לי. קובעים בזיכרון יעקב - אמצע הדרך בין פרדס-חנה לחיפה. מגיע הזמן, יוצאת. מחכה. הוא לא מגיע, לא זמין. מתלבטת מה לעשות. מחכה קצת, נושמת. מתקשר אחרי כ-10 דקות, לקח זמן ביציאה מבית החולים, הוא בדרך, קצת מאחר, מצטער. אגיע עוד מעט. מחכה. מגייסת חמלה - האיש נשמע מודאג מאבא שלו, לא שופטת. עוד 10 דקות, מודיע שיאחר בחצי שעה. מפה לשם, שיחת הטלפון והכל יחד - אולי 40 דקות כבר עברו. אני מרוקנת מאנרגיה ומודיעה לו שאני חוזרת הביתה. שומעת הקלה בקול שלו. מבינה שפשוט הבריזו לי.
חוזרת. מרוטה. לא הרבה פעמים בחיים שלי התייחסו אלי בדייטים בצורה כל כך לא מכבדת... ממש. מרגישה סחוטה. ערב מבאס ומאכזב ולוקח לי זמן לאושש את עצמי.
ומחשבות: למה הוא דחה אותי? היה משהו שהוריד לו ממני? בטח שזה פוגש את כל הקולות בתוכי של להרגיש חוסר ערך ופחיתות. מה בי לא מספיק טוב? מה בעצם קרה?
אני מקררת את הקשר, אם הוא כותב לי משהו אני עונה לו בלקוניות ושבוע אנחנו לא מתקשרים.
ביום כיפור הוא מתקשר להתנצל על ההתנהגות שלו. יפה מצדו - ממש.
"וגם יש לי חבר להכיר לך, הוא גבוה".
פפפפפפ..... יצא המרצע מהשק.
סוף סוף הכל מובן.
אני כבר הייתי נוחה לבקר את עצמי, להרגיש פחות ראויה, ובסופו של דבר הכול יושב על גובה. הרי גובה לא אומר שאני פחות מאף אחד אחר.... זה פשוט מי שאני, והוא פשוט לא היה מספיק ישר עם עצמו ואיתי.
***
רציתי לספר לכן את זה כי אני בטוחה שלכל אחת זה יכול לקרות בגרסה זו או אחרת - אם לא בגלל הגובה אז בגלל צבע שיער, מקום עבודה, מוצא, מבנה גוף או כל שדבר אחר. מישהו יבריז מסיבות לא ידועות. בקלות רבה זה עלול להיכנס למגירת הדחייה, חוסר הערך והפחיתות. (הרבה מאיתנו מאוד נוחות לפתוח את המגירה הזו בתוכינו!). וכל כך הרבה פעמים זה פשוט לא קשור אלינו בכלל, בעצם תמיד. העיקר שנשאר מחוברות לכוחות שלנו ולידיעה הפנימית העמוקה של העוצמה והיופי שבנו.
