החיים הפגישו אותי לא מעט פעמים עם יערה. לפעמים זה הרגיש כאילו זה חלק ממסלול טבעי. מצד אחד לא נוגעות ומצד שני היא נגעה בי כל פעם כל כך עמוק. הרגשתי בית, מוגנת בטוחה. היא היוותה לי השראה והציתה בי אמונה. ואז הגעתי אליה כמתאמנת ושוב אותה תחושה. יכולת ההקשבה שלה כל כך הפעימה אותי - כשאני מדברת ומדברת בליל המילים נשפך- ההקשבה שלה נתנה לי בטחון. היא מעולם לא לקחה דברים כפשוטם ותמיד שאלה שאלות. אהבתי את הדרך שלה להביט בדברים. באחת הפעמים, כשהתלהטתי אל מולה, היא ידעה לשים לי את הגבול. היא בנתה בטחון עם גבולות. לעבוד מולי זה לא דבר רגיל והיא הבינה את זה. באחת הפעמים כשהתאוויתי לחיבוק, היא כאילו קראה אותי: זה לא חלק מאופן העבודה הרגיל שלה במהלך שיחה, ואילו אני, כמטפלת שבאה משיטה אחרת, הורגלתי, ורציתי חיבוק אבל לא העזתי עדיין לבקש. היא שמעה וחיבקה. אני מאמינה שזה מכיוון שכשהיא עם המתאמן היא כל כולה אתו. שמה את עצמה בצד ומקשיבה - כל כולה הקשבה. יערה הביאה אותי לא פעם אחת מנקודה אחת לנקודה אחרת. יש לה את הלב הכי ענק ואת יכולת ההקשבה הכי מיוחדת שפגשתי.