על חופש התנועה בין הקהל לבמה

להיות קרובה
 
 להיות רחוקה

להיות קרובה לבמה
 
 להיות רחוקה מהבמה

כשאני רחוקה אני יכולה להיטמע אי שם בחושך.
 
 לא ידוע איפה נגמר הגוף שלי ומתחילים הצללים.
 
 אני הצללים.
 
 אני נותנת למילים
 
 המהדהדות בחלל
 
 להספג בי בקצב שלהן.
 
 לדימעה היורדת בחשכה
 
 לרדת בקצב שלה,
 
 בלי שתפריע להילוכה
 
 המחשבה,
 
 מה חושבות עלי אחרות ואיך זה נראה.

כשאני קרובה
 
 אני השחקנית.
 
 אני מעזה לנער את השמלה ולעלות.
 
 לא אי שם בחשכה המילים נוגעות.
 
 אני המילים.
 
 אני הצלילים.
 
 אני המחוללת.
 
 המסע הפרטי שלי הוא השראה לאותן אחרות
 
 ואני טועמת
 
 את הזכות שלי להיות עצומה
 
 המילים שלי מהדהדות בגוף שלה עצמה,
 
 היא היושבת בשורה האחורית
 
 הנותנת לדמעה להתגלגל בקצב שלה
 
 לצחוק ולחייך בזמנה,
 
 לפעום עם זיכרון שעלה.
 
 אני נטענת. אני טוענת.
 
 אני חיה במלואי.
 
 אני חוגגת אותי
 
 את האפשרות שלי לרקוד בקצב שלי
 
 בכל הכוח את הריקוד שלי בעולם.

ואז הולכת לנוח קצת בשורה האחורית.
 
 עכשיו אני אנונימית
 
 ואיש לא יודע את שמי
 
 ומותר לי לא להיראות,
 
 ומותר לי להישאר חשאית,
 
 ונחבאת
 
 עולמי הוא שלי ובשבילי.
 
 המסע הזה הוא פרטי
 
 והפרטי שלי נשאר איתי.
 
 חופש התנועה.

בתוך תהליכים קבוצתיים תוכלי לבחור להשאר אנונימית. לשבת "בשורה האחורית של האולם" ולספוג את התכנים בקצב ובשקט שלך. תוכלי לשמור את המסע שלך לעצמך, ואת תרגילי ההתבוננות שתעשי בינך לבינך.

אבל, אם תרצי -
 תוכלי לשתף בתובנות שלך. תוכלי לשתף בשאלות שלך. תוכלי לעלות לבמה ולהתאמן מול כולן ולקבל הדהוד ותוקף למסע שלך. להשמע, להשתתף, לתת השראה לאחרות ולהיות השחקנית על המגרש.
 ואחר כך תוכלי שוב לחזור,
 "לנוח מאחור"
 כי המרחב נועד לאפשר לך את החופש הזה.
 בין הופעה לסדנא יש את כל מנעד האפשרויות
 ובכל רגע תוכלי לבחור
 מה המיקום הנוח והנכון ביותר עבורך עכשיו.