פריצת דרך – שש שעות של ריפוי וצמיחה בעקבות פריצה לביתי


לפני בערך שבועיים פרצו לדירתי. (למעשה זה היה עוד קודם אבל כתבתי את הדברים לפני חודש ורק עכשיו אני מפרסמת :)

אבדן

חזרתי לביתי אחר הצהריים, בסיומו של יום עבודה, מוקדם ככל שיכולתי, כדי לחפש אחר ניצ'יקטה (חבר חתול שחי איתי) שנעלם לו ושדאגתי לשלומו. להפתעתי גיליתי שפלקור (חבר חתול שני שחי איתי) נמצא בבית, אפילו שזכרתי בבהירות די בהירה שבבוקר השארתי אותו בחוץ. לא השקעתי בכך הרבה מחשבה ויצאתי מהר כדי לנצל את שארית אור היום לחיפושים. שוטטתי, כאובת לב על החבר-חתול האבוד אך לא מצאתי אותו.

כאב האבדן והפחד

כשחזרתי גיליתי כמה סימנים נוספים: כוס שבורה פזורה לכל עבר, ובעיקר - סימן שממנו לא יכולתי להתעלם – המחשב שלי נעלם. התבוננתי על השולחן הריק פעורת עיניים וכבר לא היה מקום לספק: פרצו לי לדירה. הכאב המיידי לא היה על הלפטופ עצמו (שכבר קרטע תקופה ממושכת) אלא בעיקר על שלל המסמכים שבתוכו. תלי תילים של יצירת חיי מגיל 17 פחות או יותר: שירים שכתבתי, מחזות, מאמרים, עשרות עבודות מהתואר, כולל עבודות סמינריוניות שחשבתי להרחיב למחקר מעמיק יותר, מכתבים אישיים מיוחדים, מערכי שיעורים שעבדתי עליהם שעות-ימים ושבועות... אוצר פרטי אינסופי. "מזל שיש לי את הגיבוי" חשבתי לעצמי, ולאחר מספר רגעים הכתה בי ההבנה שגם הדיסק הקשיח שבו גיבוי לכל מסמכיי – נגנב... קשה לתאר את הכאב שהכה בי ברגע הזה. אובדן כואב מעין כמותו.

על כך נוספה תחושת הבהלה והפחד - "מישהו חדר למבצר שלי". הבית שהיה עבורי כה מוגן עד כה, הפך למקום פרוץ שאינו בטוח עוד. כל אדם, בכל שעה ביום, יכול להיכנס לכאן ולפגוע בי. נחרדתי. לעולם שוב לא אחוש כאן ביטחון... בנוסף, המחשבה שלאדם נוסף יש גישה לתכנים האישיים ובכוחו לחלל את המרחב הפרטי והאינטימי שלי זעזעה אותי.

ההתמודדות ראשונית

למי להתקשר? מי יסייע לי למצוא בתוכי כוחות עכשיו?

התקשרתי לחבר שלי ואפשרתי לעצמי פשוט לבכות, להתייפח, לכאוב ולהתאבל. מספר דקות לאחר מכן דפקו בדלת אייל ונתנאל – חברים אהובים, מוזיקאים בחסד, שמקיימים בסטודיו שבביתי ערבי שירת תפילה. שירה שיוצאת מהלב ונכנסת ללב, שאינה פונה בהכרח לאלוהים זה או אחר אך מכוונת לריפוי ואהבה באשר הם. בעוד שעה וחצי אמורה להתחיל כאן הופעה.... בעצם הגעתי מוקדם כדי לסדר את המרחב... ביקשתי שיחכו קצת בחוץ וסיימתי את השיחה עם חברי האהוב. לאחר מכן באתי אליהם, אמיתית, כואבת, כפי שהייתי.

מקסימים מעין כמותם הם ביררו איתי אם בכלל מתאים לי שנקיים את האירוע כאן. היה לי ברור שכן. אם יש משהו שיכול לטהר את הבית עכשיו מהנוכחות הלא רצויה שהייתה בו זו שירה של מעגל חברים שמתכוונים לריפוי ושמחה. "את יודעת," אמר נתנאל, "באופן מעניין הערב הזה היה מוקדש לנושא של 'בית' – בניית הבית המוגן בשבילנו...". לא יאמן. מופלא.

"אנחנו איתך" הם אמרו לי. "תגידי לנו איך ומה לסדר, ופני לעניינייך". עלינו לבית והתחלנו לארגן. לפתע עלתה ההבנה שצריך להתקשר למשטרה ושאולי לא כדאי להזיז דברים בגלל טביעות האצבעות. התקשרנו למשטרה. הם הודיעו שיבואו וקיבלנו את ההנחיה לא לגעת בכלום. סגרנו את החלק הזה של הבית והכשרנו את הסטודיו.

ריפוי והחלמה

כשסיימו להתארגן, בעודנו מחכים לטלפון מהמשטרה, הציע לי אייל שישירו לי משהו. לא יכולתי לחלום על הזמנה יותר מבורכת מזו. וככה, כשעה לפני האירוע, קיבלתי מופע פרטי משלי. השיר היה: "אל נא, רפא נא לה". אינני מתחברת לתפיסת האלוהות המונותיאיסטית והדתית אך השיר הוא שיר של ריפוי. הצלילים והמילים עברו דרכי והרגשתי איך עם כל מילה אני מצליחה יותר ויותר להתחבר לטוב: מה שהיה היה, מה שאבד אבד. את העבר לא ניתן לשנות. אם דברים נגנבו – זה מה שקרה ועכשיו לא נותר לי אלא לברך על ההווה ולהמשיך הלאה. הרגשתי גל עצום של שחרור שעובר דרכי, מזכך ומנקה. שלל המסמכים היו גם בלגן גדול. החלל הגדול שהשאירו מאחוריהם הוא קרקע פנויה ליצירה חדשה. אין כמו השקט, הניקיון והסדר לאפשר צמיחה. מי שגנב לי את המחשב והגיבוי ניקה לי בכך גם את שולחן העבודה ואפשר לי להתחיל מחדש. להתחדש במלוא מובן המילה. נזכרתי שלעיתים כשרוצים ששדה יתחדש שורפים את כולו. נזכרתי בעגנון. לפי מה שאני זוכרת ביתו חרב פעמיים, לפחות פעם אחת בעקבות שריפה. יצירות רבות שטרם פורסמו ושלא היה להן כל עותק נוסף נעלמו כליל. אם הוא צמח מזה – גם אני יכולה.

ללכת בדרך – חירות פנימית

אנחנו חיים בתרבות שבה החירות האישית היא ערך עליון. מישהו חדר לביתי ופגע בזכויותיי הבסיסיות. הבנתי שאת המציאות שהייתה אין בכוחי לשנות. אך הפריצה היא רק המציאות החיצונית. החירות שנותרה לי היא איך להתמודד איתה. הדרך של היוגה היא לפתח את החופש הפנימי איך להתייחס למה שקורה בחוץ.

אחד ממקורות הסבל האימתניים ביותר שלנו הוא 'ההיקשרות' (clinging). כבני אדם אנחנו נקשרים לחפצים, לחוויות, לסיטואציות, לעמדות כוח, לתפקידים, למערכות יחסים ועוד. כאשר אנחנו חווים חוויה טובה ונעימה, אנחנו כמהים שהיא תישאר ונאחזים בה, גם כאשר היא משתנה. טבעה של המציאות הוא להשתנות. כל דבר עובר שינוי בקצב זה או אחר. ההיאחזות שלנו מנותקת מהמציאות ולכן מייצרת עבורנו סבל. רציתי שהמסמכים הללו יישארו איתי והם אינם עוד. הבנתי שהמציאות הציבה בפני אתגר, שהוא תרגול ב'אי-היקשרות', שיש לי כאן הזדמנות לצמיחה והתפתחות ושאני רוצה לעמוד באתגר הזה ולהיות בשלווה ובשמחה נוכח ההשתנות. בחרתי באור: בשלווה, בשמחה ובאמון שמה שצריך לקרות יקרה. חיוך גדול עלה על פני. נתנאל ואייל עדיין ניגנו ושרו.

צללתי פנימה עוד ועוד אל הצלילים והקולות ולפתע הטלפון צלצל. הדבר האחרון שרציתי באותו רגע זה לענות למשטרה אבל עניתי מן ההכרח. מהעבר השני ענה לי חברי: "אני בא אליך", הוא אמר. "באמת?! תודה" מלמלתי וידעתי שהוא מגיע מעיר אחרת, רחוקה, בלילה, בדרך לא דרך, בעודו צריך לקום מחר לפנות בוקר. חשתי את אהבתו ממלאת אותי.

אייל ונתנאל עדיין שרו ולאחר זמן מה כשהשיר הסתיים והודיתי להם מקרב לב הייתי כבר במקום פנימי אחר. שתי חברות הגיעו, לסייע בהתארגנות וענבר, אחת מהן, נשאה בידה זר פרחים לנחם בו. הזר היפה מאיר את ביתי עד עכשיו.

"אני עוד ישני"

המשטרה הגיעה ואספה פרטים ועדות. שוב קיבלנו את ההנחיה לא לגעת בדבר וכולם כיבדו זאת למרות המאמץ שהיה כרוך בכך בהכנה לאירוע. וככה, הגיעה השעה שמונה ואנשים החלו להגיע לביתי לערב שירה. בספר הקסום "מומו וגנבי הזמן" מתעוררת מומו לעולם שבו כל מה שהיה חלף. עצב גדול מכה בה כשהיא מבינה מחברתה הטובה קסיופיאה שכל חבריה הלכו להם למקומות אחרים. "אבל אני עוד ישני" היא אומרת לקסיופיאה ובעצם לעצמה. אני עוד ישני.

פתאום הכתה בי ההבנה שכל מה שהיה בתוך המחשב ההוא אינו משתווה בגודלו למה שקורה במציאות כאן ועכשיו. אנשים יקרים מגיעים לשיר בבית, בסטודיו שפתחתי רק לפני מספר חודשים; חברים אהובים וקרובים שהם הקהילה שבה בחרתי לחיות. חלק עצום מיצירת חיי אבד, אבל אני עוד ישני. וזה כל כך יותר גדול מכל דבר אחר.

"העיקר נסתר מן העין"

הערב החל והרגשתי שכל כולו מוקדש לי. ביקשתי לשתף את החברים במה שקרה ובכוחות שהעניקו לי נתנאל ואייל בשירתם. דיברתי על כאב האובדן והבחירה שיש בידינו להתמודד עימו בשמחה. כאב הוא תופעה אובייקטיבית ובכל זאת יש בידינו את האפשרות לבחור כיצד להתמודד איתו ולזמן לחיינו ריפוי. הרגשתי שדבריי, בנקודת זמן זו, מגיעים ומהדהדים ללבבות של אנשים יותר מאשר בהזדמנויות רבות אחרות.

נתנאל ואייל פתחו בניגונים והשירה הקסומה התחילה להרגיע את הסערה שהייתי שרויה בה בשעות האחרונות. חברי האהוב הגיע במהלך הערב - אוהב, עוטף ומגן - ואפשר לי להמשיך ולהירגע.

ככל שהמשיך האירוע התחלתי להרגיש שמשהו אחר קורה כאן בכלל. בספר "הנסיך הקטן" מסביר השועל לנסיך ש"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין." הבנתי שבעולם החיצוני קרה משהו שלילי – מחשבי נגנב, אבדו לי מסמכים רבים. ברובד העמוק יותר של המציאות אני מקבלת אהבה – מחברי שהגיע ממרחק והביא לי נר להאיר בו את ביתי, מאייל ונתנאל שהקדישו לי שירה, מחברתי שנשאה זר פרחים, מהורי הנהדרים שחיזקו אותי ותמכו בי ומחברים נוספים שהיו מקסימים ורגישים.

בעצם זו הייתה חוויה מעצימה ומחזקת. חוויתי את השפע שבו אני חיה במלוא עוצמתו.

לדעת לקבל

הערב הקסום הסתיים. נתנאל ואייל ביקשו לתת לי את הכסף שאספו במופע בכובע הקסמים, חרף התנגדותי. "פגעו בך ברכוש ואנחנו רוצים גם לתמוך בך ברכוש". הם הסבירו. מבחינתי אני הייתי צריכה לשלם להם על הטיהור האנרגטי שעשו בבית. הם התעקשו ושחררתי – הסכמתי לקבל. הבנתי שיש כאן שיעור נוסף בשבילי - לקבל. זו הייתה הזדמנות נוספת לקבל תמיכה מהיקום. המעשה שהם עשו גדול מאוד בעיני ואני מוקירה אותם בכל ליבי ומודה להם על כך. היה לי מאוד חשוב לבחור לאן לנתב את הכסף שהגיע היישר מהלב כדי שיקבל את הייעוד המדויק ביותר.

המבצר

כשכולם הלכו וחברי עדיין היה בחוץ וסייע להעמיס את הציוד, היה לי רגע לבדי בבית. לפתע חשתי שוב ביטחון. ביטחון שלא היה תלוי בקירות, בסורגים ובחלונות הבית. הבית, כמו כל דבר, הוא ארעי. חשתי שהמקום הבטוח היחידי הוא הבועה שמקיפה אותי - שסביבי יש מרחב פרטי מגן שאינו תלוי בדבר.

השלמה

הפריצה אפשרה לי לראות את הדרך שעשיתי כאדם, כמורה ליוגה וכמאמנת. את הכלים שרכשתי במהלך השנים למצוא איזון ושלווה בתוך הסערה, את היכולת לבחור לראות ולהיות בטוב ואת הכוח שהיה לי לשתף בחוויה חברות, תלמידות ותלמידים ליוגה ומתאמנים - שחלקם הפיקו מכך לחייהם.

למען הסקרנות והאמת: עוד במהלך הערב הבנתי שיש גיבוי לפחות לחלק ניכר מהמסמכים בזכות גיבוי ישן שהיה לי מלפני כשנה. יומיים לאחר מכן סיפרו לי הוריי שמצאו בביתם גיבוי חדש אפילו יותר. מסמכים חשובים אחרים נמצאים במייל. ניצ'יקטה, חתולי האבוד שב לפני כשבוע, מבסוט עד הגג (הוא כנראה חגג את תקופת הייחום הראשונה בחייו ). בנוסף – אני משפרת את המיגון לביתי ובינתיים נהנית מהשקט שבחיים ללא מחשב (מה שגרם לי לכתוב את הדברים הללו רק עכשיו... על המחשב של חברתי היקרה קלמי).

מבחן הלב הפתוח

לעיתים אנחנו חווים כאבים בחיים עקב פרידות, אובדן, מחלות ועוד. יש שאנחנו שוקעים לעומק הכאב ממש, ויש שאנחנו זוקפים את ראשנו וממשיכים הלאה. לשתי דרכי ההתמודדות הללו יש מקום וחשיבות. יחד עם זאת, מבחן ההתמודדות האמיתי בעיני הוא "מבחן הלב הפתוח". האם ליבנו עדיין פתוח לאהבה למרות שננטשנו אלף פעמים? האם אנו נכונות להסתכן ולהתנסות למרות שלל הפעמים שנכשלנו? האם אנחנו מתנהלות בשמחה או בחרדה מפני המכה הבאה?

כיומיים לאחר הפריצה הרהרתי בליבי אם לרדת ולנעול את השער לפני השינה. היה קר וממש לא התחשק לי. בסוף החלטתי, לאחר חשבון-נפש קל, שהדבר הנבון הוא בכל זאת להקפיד על שער נעול בלילה. לפתע הבנתי שצלחתי את מבחן הלב הפתוח. נעלתי את השער מתוך שיקול דעת, אבל לא משום שאני בחרדה קיומית שמישהו יפרוץ לכאן. תחושת הביטחון שבה לקנן בליבי. מה שהיה היה.

לפני מספר שנים שוחחתי עם מורתי ליוגה בתקופה שבה ליוותה את אמה שניצבה על ערש דווי. "לשם כך אנחנו מתרגלים כל החיים", היא שיתפה. נזכרתי בכך באותו הערב. 11 שנים של תרגול יוגה וויפאסאנה ועוד מספר שנים של אימון אישי, אפשרו לי להתמודד עם כאב, אבדן ופחד, באיזון, בשמחה ובהוקרה על השפע שיש.

:) יערה


  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר