יומן מסע, פרק א


hello"

אני שומעת מאחוריי ומסתובבת.

"how are you"

בחור טיבטי צעיר, מאיר פנים, שאיני מכירה, מצטרף אלי והולך איתי.

"I am a little sick"

אני עונה תשובה קצרה, תמציתית ואותנטית ומקווה שבזה תסתיים השיחה. כשקשה לנשום כל מילה שאינה הכרחית מיותרת.

"?where are you going".

אני הולכת לחפש לעצמי תרופה צמחית כלשהי... מחר אני אמורה להכנס לקורס מדיטציה ל-10 ימים, אני חייבת שיהיה איתי משהו שיגבה את הנזלת הלא יאומנה הזו שלא מפסיקה לצאת לי מהאף. הגעתי שלשום לאיזור דהרמסלה, אין לי מושג איך להתמצא פה, אין לי מושג לאן אני הולכת, איפה יש כאן רופא איור ודי, ואיפה להשיג את התרופה. אני מותשת מההמולה וגם אין לי יותר כוח לעמוד ולהסתובב, אני רוצה רק לנוח ולישון... אבל אני חייבת אותה. היום. כי מחר אהיה כבר סגורה במרכז מדיטציה 10 ימים והם אמרו מפורשות שאי אפשר לבוא חולים ואני הגעתי לכאן במיוחד בשביל הקורס... לעזאזל אני רוצה להיות בריאה ומתפקדת עד מחר.

"I am looking for an ayur vedic doctor but I don’t know where there is one"

אני מסבירה, ושוב מקווה שבזה יתפצלו דרכינו... אני ממש לא במצב להיכרויות חדשות..

"I'll come with you and help you to find".

ככה הכרתי את דגפה.

אישיות. בחור טיבטי בן גילי. צייר. למעשה הוא צייר באותו מרכז מדיטציה שאליו פניי היו מועדות. הוא מצייר על הקירות. קירות שגיליתי למחרת שהם כל כך יפיפיים... שקשה להגזים בתיאור שלהם. דגפה התפנה ללוות אותי ולהוביל אותי ברחובות מקלוד גם מרחק של חצי שעה ואולי אפילו שעה... ככל שהלכנו השיחה ביננו זרמה ונפתחה. נדהמת מהנדיבות שלו להקדיש לי ככה מזמנו הודיתי לו. "יש לי זמן" הוא אמר לי בגאווה "כי היום יש לי יום חופש!!!". זה היה יום שבת, יום ככל הימים בהודו. התעניינתי – "למה יש לך היום יום חופש?"

"כי היום שום דבר לא הלך לי. כל מה שניסיתי לא הלך, אז לקחתי יום חופש".

ברגע הזה גלגלי השיניים של העולם נעצרו. או לפחות גלגלי השיניים במוח שלי. "לא הלך לי כלום היום אז לקחתי יום חופש, ואני נהנה ממנו". באמת? ככה? פשוט? למה אף אחד אף פעם לא סיפר לי על האפשרות הזו?... אני כשלא הולך לי כלום, אני עובדת קשה יותר, ומקדישה יותר זמן כדי לחפות על מה שהתפספס. הרבה פעמים זה לא מאוד פרודוקטיבי אבל אני יודעת שאני מחוייבת להמשיך עד שתהיה תוצאה... חשוב שתהיה תוצאה!... מתח? בוודאי. תיסכול, עצבים, לחץ? בטח. אבל חשוב שתהיה תוצאה. כלשהי.. שאני אוכל להגיד לעצמי בסוף היום שהשגתי משהו, שהתקדמתי... "לא הלך לי כלום אז לקחתי יום חופש". המשפט הזה הילך קסם בתודעה שלי. לו הייתי יודעת לעשות זאת. להיות חומלת ואוהבת לעצמי כך. בימים שפשוט לא הולך כלום להניח, להרפות, לצאת לשיטוט ברחוב עם סתם זרה חולה שצריכה עזרה...

דגפה ואני התקרבנו. חודש אחר כך כשישבנו לכוס צ'אי סיפרתי לו כמה השראה נתן לי המשפט שלו. הוא הסתכל עלי בעיניו הנקיות שמשקפות נפש צלולה שהתפתחה בתרבות אחרת, מרחב אחר... והיה לי ברור שהוא לא מבין, לא באמת יכול להבין למה העיניים שלי הוצפו בדמעות של עצב, שמחה, התרגשות והודיה.

דגפה נשמה יקרה שאתה, תודה שליווית אותי ועזרת לי למצוא תרופות ובעיקר תודה שלימדת אותי סוד גדול על העולם הזה ומה חשוב באמת...


פוסטים אחרונים

הצג הכול

קולות בתוכי

עכשיו, בדיוק עכשיו!!!!! - בזמן הבידוד הזה - זו ההזדמנות המיוחדת והחד פעמית שלי ואסור לי לפספס אותה: להרים סדנא דיגיטאלית לקליניקה ולהוציא ניוזלטר. לסדר את הבית ולתקתק כל פינה (כולל ארון הבגדים כמובן!)

  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר