שיתוף ששמיועד בעיקר לאלה מאתנו שנמצאים בתהליכי בנייה של עסק – זריעת זרעים - וגם כל בנייה שהיא:
"לזרוע זו מלאכה קשה מאוד. לא רק בגלל כל העבודה שהיא דורשת, אלא קודם כל בגלל שהיא מאלצת אותנו להיפגש פנים אל פנים עם הפחד... אני יודעת, כי זה מה שעשיתי בחמשת החודשים האחרונים... וזה היה מפחיד. מאוד. למה אני קוראת "זריעת זרעים"? כל אותן פעולות שאנחנו משקיעות בעסק שלנו בלי לראות תוצאות מיידיות.
בבוקר רביעי שעבר, התעוררתי עם רוגע מפתיע בגוף, מין שקט כזה. זה היה כל כך נעים.... חשבתי לי: כמה זמן לא הרגשתי ככה! וניסיתי להבין מה קרה. מה שמיד עלה לי זה שעכשיו משהו בעסק התייצב ושאני חווה שלווה שכבר הרבה זמן לא הייתה שם. זה המחיש לי בעצם כמה מתח היה שם קודם.
וזה הסיפור: לפני חצי שנה נחתתי בארץ אחרי כמעט חצי שנה בהודו. היה לי ברור מה אני רוצה לעשות. לקחתי הלוואה ויצאתי לדרך. ההלוואה לא הספיקה ולקחתי עוד. בחודשים האלה זרעתי : אימנתי הרבה אנשים במתנה, כתבתי פוסטים ושיתפתי, התאמנתי בעצמי אצל מאמן ועשיתי עבודה פנימית, המשכתי ללמוד, השקעתי בגרפיקה, בפייסבוק, בקשרי לקוחות. היו ימים שהייתי מאמנת ברצף אימונים במתנה ולא מרוויחה כסף בכלל. שבועות שהרווחתי בערך 300 ₪ והוצאתי אלפים. אלה היו חודשים של פרנסה לא יציבה. של אי ודאות. ובסוף החודש מתייצבת פנים אל פנים מול התקציב ומרגישה את הנשימה נעתקת. את הפחד. "ומה אם הזרעים האלה לא יינבטו???" ומחשבות מה יהיה הלאה. המון מתח...
נזכרת שהמורה שלי נטאלי בן דוד אומרת: "לאנשים מסויימים כסף הוא כמו מים, כשהוא חסר מרגישים מצוקה. וכן.. אני אחת מהם. ואני גם חושבת שבעולם של ימינו להרבה אנשים זה כך. ומים באמת עולים כסף. וכשכסף לא נגיש ולא מגיע ממקור בטוח זה מייצר מצוקה וסטרס.
ושלא תגידו שאני לא מודעת למתחים... שחרור ממתח זה הקטע שלי בחיים!!! אני מודטת כל יום בין שעה לשעתיים, מתרגלת יוגה באופן קבוע, מתאמנת עם מאמן סאטי אחת לשבוע לפחות. הדברים האלה גם מאוד תמכו בי. עובדה שהמתח הזה לא ניהל אותי ושרוב הזמן הייתי שמחה. אני גם מניחה שרוב האנשים חוו אותי רגועה ונינוחה. אבל בבוקר יום רביעי התבהר לי שמתחת לפני השטח, ברובד עמוק של התאים, כן נצבר סטרס סמוי מהעין.
בחודשים האחרונים המשפט "אולי תמצאי לך עבודה מסודרת?" יכול היה להוציא אותי משלוותי. כי מה אדם שזורע הכי זקוק לו? אמונה. אמונה ושוב פעם אמונה. זרע זה דבר מסתורי. הוא נעלם אל בטן האדמה כלא היה ובתוך רגע אפשר לשכוח שעשינו משהו שהוא בעל ערך, ולפקפק בפעולת הזריעה ובעצמינו בכלל. בחודשים האלה, בימים שבהם המתח הרים את ראשו ולעתים גם התסכול והדמעות - הבנתי פעם ראשונה את עומק המשפט "זורעים בדמעה". לזרוע זה קשה, זה מפחיד זו התמודדות פנים אל פנים עם הלא נודע. כשזורעים לא רואים פירות, לא רואים גבעול לא רואים כלום! רק זורעים וצריך המון אמונה, צריך לסמוך על הנס שיתרחש מעצמו והגרגיר הקטן יתרצה לו ויצמח.
לאט לאט ראיתי אותם מתחילים לבצבץ. תחילה הם היו כל כך קטנים שסירבתי להכיר בהם. המאמן שלי - אישיות מדהימה - הזכיר לי: ההוקרה היא חשובה. זה כמו להשקות את הזרעים. התחלתי להוקיר אותם. לראות את הפידבקים, לראות את הערך שאנשים מקבלים בפגישות אימוניות, את זה שלפעמים אני כותבת פוסט והוא נוגע ללב של מישהו, את היומן שמתמלא. את ההצלחות.
ואז הזרעים התחילו לנבוט. ממש. ובחודש הבא אני צפויה להרוויח הכי הרבה שהרווחתי בחיי עד כה. כשהעסק התייצב משהו עמוק בגוף גם השתחרר, רוגע חדש נכנס בי.
היה לי חשוב לשתף אתכן – כל הזורעות. מעבר לתזכורת שקוצרות בשמחה (שזה ברור ברור ברור שיגיע!) רציתי להזכיר שזורעות בדמעה. לא בגלל שזה עצוב. בגלל שהפחד מפחיד. להזכיר שאם קשה לכן עכשיו, זה רק אומר שהכול בסדר. ברגע שבחרנו להיות עצמאיות עשינו מעשה מאוד אמיץ שזה אומר להסכים להיות עם הפחד שלנו. להתייצב פנים אל פנים עם אי הוודאות. כשזורעים באדמה ועוד לא רואים פירות, משחררים את הזרע ולרגע אפשר לטעות ולפקפק בכך שהוא בכלל שם, ושיש לזה סיכוי ושעשינו פעולה ראויה. כי הרי בעולם החיצוני, הנראה לעין, עמלנו ולא קרה כלום. ברגעים האלה – הפחד עולה, בפרט אם מישהו קרוב לנו שואל :מה עשית היום?" או "לאיזה תוצאות הגעת?" או "אולי תמצאי עבודה?". הפחד והספק העצמי יכולים לשתק.
ואז צריך לסמוך על הזרעים ובעיקר על הנס שיקרה. נס החיים שיתרחש בהם ויהפוך אותם מזרע לצמח. באופן מדהים ופלאי הנס הזה נוטה לקרות באופן טבעי. כך קרה כל העולם הזה, כך נולדנו אנחנו. וכך סביר להניח שיינבטו גם הזרעים שאנחנו זורעות היום ויהפכו לעסק מלבלב. בהצלחה רבה לכולן. שנה טובה :)