אישה - גוף - יחסים ואני


פרק א' – דימוי גוף ודמיון

אחד הזיכרונות הראשונים שלי בנוגע למראה הגוף שלי הוא מגן טרום חובה. למרות ההפצרות של הורי והגננת התעקשתי לבוא במכנסיים ארוכים. גם בקיץ. כששאלו אותי למה, התחמקתי. התביישתי. רק בסוף, ולאחר מאמצים רבים הצליחו לחלץ ממני את התשובה... ש"יש לי רגליים שמנות". למען הסר ספק לא הייתי ממש ילדה שמנה... אבל היה לי דמיון מפותח! ואגב, זה לא משהו שעבר בעקבות שינויים בהרגלי האכילה או פעילות גופנית. המחשבה שיש משהו מביך בגוף הזה, המשיכה ללוות אותי עוד זמן לא מבוטל.

גיל ההתבגרות לא תרם (אם אתם יודעים למה אני מתכוונת...). בכיתה ח' כבר התנוססתי לגובה 180 (אין אף בנים בגובה הזה! גם לא בנות, אפילו לא מורים...) המכנסיים שלי כמעט תמיד נגמרו באזור הקרסוליים וזה הביך אותי מאוד. גם נעלי נשים במידה 44 קשה למצוא. (ליתר דיוק אין בארץ חוץ מאשר בשתי חנויות ביפו אבל רוב הנעליים הן עם הגבהה, אז בדרך כלל העדפתי להישאר ב"אולסטר"). והשערות ברגליים? ובידיים? ואחר כך הגשר בשיניים, והרסן (אוי הרסן....). והחצ'קונים (אלוהים אדירים! החצ'קונים) לעיתים הייתה לי וודאות מוחלטת שהדבר הראשון שרואים אצלי זה החצ'קון החדש. פעם אחת אפילו העזתי לשאול חברה. היא נשבעה לי שהיא רואה קודם כל את העיניים, אבל לא האמנתי לה וחשבתי לעצמי שבכל זאת זה נראה כמו חד-קרן.

אגב - גובה הוא לא רק גובה. גובה, אצלי לפחות, היה קצר תקשורתי בין הרגליים, הידיים ושאר חלקי הגוף. כשהלכתי נדמה היה שמישהו חיבר בטעות את האיברים המפוזרים והם התנהלו באופן מגושם ומיקרי ממקום למקום. כשהחטפתי מבט לדמות הנשקפת אלי מהזגוגיות בחלונות הראווה (כביכול בטעות, שלא יראו שזה הדבר היחיד שבאמת מעניין בללכת ברחוב) נבהלתי לגלות גב עגול שנשרך אחרי רגליים מבולבלות. סוג של סימן שאלה שוחה ברחוב. והמכות ברגליים? הייתי נופלת הרבה, ברוך השם. לסיכום, המחשבה המרכזית שלי הייתה שיש כאן משהו שראוי להסתיר, כי הוא מביך כהוגן. ואם מישהו, בטעות, בכל זאת מסתכל עלי הוא בוודאי יזהה זן ייחודי של טרול מערות.

***

בגיל 19 התחלתי לתרגל יוגה. זו הייתה פעם ראשונה עבורי לפגוש את הגוף ממקום אחר. פעילות גופנית מכל מני סוגים, תמיד עשיתי, אבל במפגש עם היוגה היה משהו מפתיע וחדש. לפתע השתרר שקט ונוצרה חמלה. יכולתי להיות עם גופי באינטימיות ביני ולביני, ולהכיר אותו מחדש, מבפנים. המראה החיצוני והקדמי שלו הפך לפחות דומיננטי בתודעה שלי והתחלתי לחוות אותו גם מאחור ומבפנים. באותה תקופה גם תרגלתי מדיטציית ויפאסנה וגיליתי עולם שלם של תחושות בתוך הגוף שלי. למדתי ששהות עם התחושות מאפשרת למשקעים נפשיים להשתחרר ולתודעה שלי להזדכך.

זכור לי שפעם אחת הסתכלתי במראה והופתעתי לגלות כמה נינוחות התפתחה ביחסים ביני לבין הבבואה הזאת. היא נראתה לי בסדר גמור. ואז, הגיעה הפסקה קצרה בתרגול ובפעם הבאה שהסתכלתי במראה הרגשתי מחדש את הבושה. ידעתי ששום דבר פיזי לא השתנה והבנתי שיש משהו, יחיד במינו, שהתודעה שלי עוברת בזמן התרגול במפגש שלה עם הגוף. משהו מרפא.

היוגה עבורי הייתה גם "דרך" - כלי שיטתי לעבוד עם גופי, לאזן אותו, לרפא אותו. כל גוף (גם שלי!) היה כחומר ביד היוצר שניתן לפייס עם הקשבה וסבלנות. ככל שעבדתי דרך הגוף הרגשתי אותו מתנקה ממתחים, מתארגן מחדש, מתייצב בזקיפות, נאסף. מתייפה.

היום, בגיל 32 (אוטוטו...) המראה מעסיק פחות ורוב הזמן אני חיה עם גופי בשלום. אמנם אני עדיין לא חובבת בגדי ים, קצת מתביישת להצטלם ועשויה להיות במצב רוח רע כשנדמה לי שמשהו במראה שלי משתבש. ויחד עם זאת – אני עומדת מול קבוצות ומלמדת יוגה, מופיעה לבדי בפני קהל, בבגדים צמודים, מרוכזת בהצגה ולא במחשבה איך נראה הגוף שלי... וזה הישג.

פרק ב' – הגוף שלי, המורה שלי

ויש לי עוד זיכרון. אחותי ואני עולות במדרגות הבניין. הייתי בערך בת שש והיא קצת יותר גדולה. תוך 60 שניות בערך היא הייתה (כרגיל!) כבר בדירה שלנו בקומה ה-5 ואני, האסתמטית משתרכת אחריה בנשימה מקוצרת, מנסה לעמוד בקצב, או לפחות לא להישאר לגמרי מאחור. כשהגעתי למעלה שמתי לב לנשימה שלי וליכולת שלי לארגן אותה מתוך ההתבוננות, אחרי הכול... לא רציתי שייראו כמה אני מתנשפת... התבוננתי והנשימה חזרה לעצמה.

זו לא הייתה רק האסטמה. הגוף שלי תמיד היה כלי עדין, ולחיות איתו בשלום דרש הקשבה. כמה שנים אחר כך הופיעו כאבי הראש... הם הופיעו ללא כל התרעה וסיבה ברורה והיו משתקים אותי, הביאו לסבל ולהקאות. אחרי כמה שנים ההשפעה של הכדורים נחלשה וחששתי שאני מזיקה לעצמי עם תרופות. אמי לימדה אותי טכניקה של דמיון מודרך להרחקת כאב, שעזרה לי מאוד בתחילה. הייתי מבלה ימים שלמים נושמת אל תוך הכאב, מתבוננת כיצד הוא משנה גודל, צורה וצבע. מאוחר יותר נוסף טפיל שדרש תזונה מיוחדת. הייתה תקופה שסבלתי מאלרגיות קיצוניות.

ואז הופיעו כאבי הברכיים. מצאתי את עצמי, שמתרגלת יוגה בחופשיות, שהכלי שלי להשקיט את הנפש, הוא לשבת במדיטציה, לא יכולה לשלב רגליים. עבורי זה היה נורא, זה העציב אותי והפחיד אותי. כחמש שנים הלכתי לשפע מטפלים קונבנציונאלים ואלטרנטיביים, תרגלתי פיזיותרפיה, טיפלתי בעצמי בעיסויים, תזונה, אנרגיה, לייזר-רך, דמיון מודרך ועוד... היו דברים שעזרו, אבל לא פתרו. בסופו של דבר הפנמתי את תגובותיהם של המטפלים - כאבי ברכיים כרוניים כאלה זה משהו שלא סביר שיעבור. הבנתי שזה הזמן לשחרר. ובסך הכול יש צרות גרועות יותר.

האסתמה, האלרגיות, כאבי הראש, הברכיים ודברים נוספים קיבלו ברפואה תשובות מעורפלות, ולא שלמות שהשאירו את האחריות לריפוי בידי. התחלתי לשים לב להקשרים שבהם הופיעו התופעות. גיליתי שהגוף שלי מדבר אלי. ושיש לו הרבה מה להגיד: פעם, למשל, במהלך פגישה עם המאמנת שלי עלה זיכרון ילדות וטיפלנו בו. בשעות שלאחר מכן כאבי הברכיים נעלמו. כאבי הראש שלי הביאו אותי לשחרר מחיי מספר מערכות יחסים זוגיות שלא עבדו לי. הם לימדו אותי לבטא את הרצונות שלי לפני שהם הופכים לכעס. האלרגיות שלי, שהופיעו בעיקר בתקופות של עומס ועייפות, לימדו אותי להרשות לעצמי לישון היטב בלילה וליצור לעצמי חיים רגועים ונינוחים יותר. כאבי הברכיים שלי לימדו אותי לפגוש את הפחד העמוק שלי, לשחרר את ההיקשרות לגופי ובה בעת להאמין בכוח הריפוי ובכך שניסים יכולים לקרות.

ניסים אכן קורים. חמש שנים לאחר שהופיעו כאבי הברכיים, בקורס הויפאסנה האחרון שלי הכאב התפוגג. אל תשאלו אותי איך זה קרה. נסתרות דרכיהם של הגוף-תודעה. כנראה משהו בתודעה נפתח, התרחב. מאז אני יושבת באופן יומיומי. הכאבים נעלמו ומאז לא חזרו. הם השאירו אחריהם רק ניחוח של אמונה למזכרת - את הידיעה שגופי ותודעתי הם בסופו של דבר השתקפות זה של זו. שהריפוי של שניהם הולך יד ביד...

פרק ג' ובו סיכום והזמנה

גופי דיבר ודרכו למדתי את עצמי. למדתי להשקיט את ההילוך של חיי. עשיתי בחירות מקצועיות ואישיות. אבן דרך מרכזית בדרכי הייתה ההיכרות עם תחושות הגוף – תחילה בקורס ויפאסנה ולאחר מכן בשיטת סאטיה. למדתי להקשיב לתחושות מעודנות, עוד בטרם הן הופכות לבעיות בריאותיות וללמוד דרכן את רצונותיי הכמוסים. בדרכים שונות טיפלתי בנושאים רבים שהעסיקו אותי, והתהליכים הביאו הרבה שקט לנפש ושלום עם עצמי ועם גופי.

במקביל התחלתי ללמד ולאמן אחרים. כמאמנת ומורה ליוגה פגשתי מקרוב הרבה נשים וכמעט לכולן (!!!!) היה קושי זה או אחר עם גופן, הנושאים שהעסיקו אותן היו מגוונים, חלקם היו מוכרים לי יותר או פחות: משקל, אכילה, מיניות, בריאות, פוריות, לידה, עישון... מאז שהתחלתי להיות מאמנת, הבנתי כמה היחסים עם הגוף מרכזיים ונוגעים לנשים רבות. הסדנה החדשה שיצרתי נועדה לאפשר תהליך משולב ומרפא של יוגה ואימון אישי, דומה לזה שאני זכיתי לעבור.

היחסים עם הגוף יכולים להיות משא של כאב או משאב. כשלמדתי להשתמש בקשר עם גופי הוא הפך למורה. תהליך של אימון סאטי מפתח הקשבה לתחושות הגוף והן – מספרות את האמת תמיד. הן מספרות מה מפריע לי, מתי אני חוצה את גבולותיי ומה אני רוצה באמת. היוגה מאפשרת להרפות את המיותר, למצוא את המרכז שלנו מעבר להרגלי הגוף, לאהוב את הגוף מבפנים. כמו בכל מערכת יחסים, המפתח הוא הקשבה. כשאני מקשיבה לגופי, יש שלום-בית ואני הרבה יותר רגועה ושמחה.

אם את אישה, אני מזמינה אותך, לצאת למסע משותף, ייחודי ומעמיק בן שלושה חודשים שכולל אימון סאטי, יוגה וקבוצה. https://www.facebook.com/events/211292745707244/

ובכל מקרה, תודה שהקדשתם מזמנכם לקריאה, תמיד אשמח לתגובותיכם, לשמוע איפה התכנים האישיים פגשו אתכם.

מי ייתן שלכם ולכל יצור חי יהיה גוף שמח ותודעה בריאה :)


  • Facebook Social Icon

© 2016 יערה מורי

by BesSite

אימון הווייתי בשיטת סאטיה בשילוב יוגה

פרדס חנה ורחובות

052-5453507

yaara@haderech-b.co.il.com

 

צרו קשר